יום רביעי, 8 ביולי 2020

סיפור מצ'נסטוחובה


יום אחד מתפרסמת ידיעה קצרה בעמוד פנימי של אחד מהעיתונים.

נאמר בה כי בערב קודם נאנסה אשה בבני-ברק, כנראה ע"י שני עובדים זרים. המשטרה חוקרת.

וזה מה שבעצם קרה:

האישה רצה הביתה וסיפרה לבעלה על האונס. דוד כהן לא איבד את העשתונות ורץ עם אשתו למשטרה וגם למד"א, כל זה בתקוה שמישהו יעשה בעניין הזה משהו.

יומנאי המשטרה התורן רשם את התלונה, בה מציינת האשה שהאנסים דברו ביניהם בפולנית, זה כל מה שזכרה. 

היומנאי הזעיק  כמקובל במקרי אונס, את משה כגן, מפקד התחנה.

המפקד בכבודו ובעצמו פתח את התיק בעניין הסיפור הזה.

כשמתברר שם משפחתו של בעלה של הנאנסת פלט בהיסח הדעת:

"אני לא בן-אדם דתי אבל אם אתה באמת מר כהן, האם ברור לך שתאלץ לגרש את אשתך, שעכשיו היא חללה ואסורה עליך בהיותך כהן"?

ענה לו האיש התמים:

"לא איכפת לי חללה או לא חללה, אני אוהב את אשתי אהבה גדולה ואני מתכוון לחיות אתה עד 120. אם יכריחו אותי לגרש אותה, טוב מותי מחיי".

כאן פרץ דוד כהן בבכי מר. אחרי שפרשו בני הזוג כהן לביתם , הגיע לתחנת המשטרה איזה עיתונאי ומצא את הסיפור בפרוטוקול היומי של תחנת המשטרה. 

עוד באותו ערב פרסם את זה בעיתון.


למחרת בבוקר קרא משה כגן את הידיעה בעיתון.

הוא הרהר והפך בכל הסיפור וצלצל אל הזוג כהן ושואל אותם אם הם סיפרו כבר את העניין לרב הקהילה שלהם.

הם משיבים  שעוד לא, אבל יגיעו אליו בתוך שעה קלה. השוטר מיהר לברר מי זה הרב שלהם, אמר תודה וטרק את השפופרת.

לאחר מחשבה מהירה צלצל בדחיפות גם אל הרב הנדלזלץ מחסידות גור וגם אל עורך העיתון שפרסם את הידיעה וגם אל הד"ר אנה צ'נסטוחובסקה מסניף מד"א המקומי, זאת שבדקה את הנאנסת.

הוא הזמין בדחיפות את שלושתם אל משרדו שבתחנת המשטרה. הסיבה להזמנה הדחופה - מקרה של חיים או מוות. כל המוזמנים הגיעו.


 

מפקד המשטרה שואל את הרב: מה אפשר לעשות בכדי שדוד כהן לא יטרוף את נפשו בכפו? הרב ענה:

"אין מה לעשות, אם כל זה יגיע למועצת הרבנים שמעלי. מר דוד כהן יאלץ לגרש את אשתו וזהו".

אמר עורך העיתון: "לי אין עסק עם דוסים משוגעים. הידיעה אמיתית. אני לא אפגע באמינות המידע שמתפרסם בעיתון.

" "זה הכל?" שאל מפקד המשטרה. ענתה הרופאה "אולי לא."

שאל המפקד "מה בדיוק אולי לא?"

המשיכה: הסבא של הסבא של הסבא שלי מצ'נסטוּחובה היה נוהג להתיר עגונות ולטהר חללות, הכל בגלל כל הפוגרומים מלפני שלוש מאות שנים.

אולי נשאר עוד רב כזה בבני ברק?"

אמר משה כגן, מפקד המשטרה: "אימא של סבתא שלי הגיעה מצ'נסטוחובה לפלשתינה אחרי שנאנסה וגורשה מבעלה הכהן.

זה המזל שלי. בעלה של אימא של סבתא היה גדול סוחרי הפחם בצ'נסטוחובה.

הוא נעלם בקבר אחים שהפולנים האלה עשו שם בזמן השואה".

אמר העורך:

"זה לא איפה שעד היום ניצבת שם המדונה השחורה, יַסְנָה גוּרָה? במשפחה שלנו, כשנתקלים בשם הזה הולכים שני צעדים אחורנית, עושים טפו טפו טפו לכל צד ומוסיפים: "כָלֵירַע יַסְנָה".


אמר הרב לד"ר אנה צ'נסטוחובקה:

"הסבא של הסבא של הסבא שלך, פינייה אלעזר, היה מחסידות גור. עד היום זכורים לשמצה מעלליו בענייני עגונות וחללות.

כיום, דואגים בחסידות גור שלא לחזור על כל זה שוב. מה שאני, אולי, אעשה זה להיות "נִישְט וִיסֶנְדִיק"  לא שמעתי, לא ידעתי כלום. נקודה. זהו."

נשתרר שקט. 

אמר עורך העיתון: "או-קי, אני מפרסם מחר הכחשה לידיעה."

אומר משה כגן (גם כן כהן) השוטר: "אני קובר את התיק הזה בארכיון המשטרה עמוק עמוק." 

אמרה ד"ר אנה צ'נסטוחובסקה: "מה שלא אמרתי עדיין זה שהנאנסת הייתה בכלל בהריון. אין שום סיכוי שיוולדו מזה שום ממזרים לא כשרים שיכולים לפגוע בקדושתו של שום כהן. ובא לציון גואל, שלום ולא להתראות." 

כך אמרו כולם לכולם.

שבח לאל בורא עולם.

סוף הסיפור.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה