יום שישי, 26 ביוני 2020

יזרעאל כנסייה ושייע

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.

 

 

הגיע הזמן להבהיר מה זה קיבוץ יזרעאל.

על איפה יזרעאל לא צריך היום להסביר. לוחצים על הג'י.פי.אס או על הוֵ'ייז, והאוטו אומר לך לאן לנסוע.

פעם זה היה אחרת. ב-20 לאוגוסט 1948, בהפוגה בקרבות מלחמת העצמאות, הושיבו מחלקת פלמ"ח בכפר הנטוש זרעין, ששלט על כל העמק המזרחי.

לאחר שנתיים עברו הפלמחניקים שעכשיו כבר היו קיבוץ, למקום הישוב הקבוע מערבית לתל יזרעאל.

השם הרשמי היה "קבוצת יזרעאל, אגודת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ".

השאר הסטוריה. שם המקום הוא יזרעאל,  שם לקוח מהתנ"ך, נבות היזרעאלי וכו'.  


ותחזור לרגע ל-1953, זה מתי שעשית הכרה ראשונה עם הנגריה ביזרעאל. כאן סיפור שהוא סתם אירוע מוזר  עם קשר לעוד כמה מתולדות זכרונותיך:

 

בבוקר קיץ אחד, עבדתם בנגרייה  ההיא, למיטב זיכרונך (שלא בטוח שאפשר לסמוך עליו), שלשה נגרים: 

יגאל לוין , סְמוּליק הנגר(הפליט ממחנות קפריסין), שהיה זולל המון שום, ואתה.

אז הייתה הנגרייה בעזאזל החמישי,  רחוק  רחוק,  שלא רואים משום מקום. מתישהו לפני הצהרים, כנראה בעשר וכמה דקות (זה מתי שה"אוטובוס של עשר" המיתולוגי, מעפולה מגיע הֶנָּה) התקרב אל הנגרייה מישהו. 

המישהו הזה היה מוזר מאד. הוא היה כבן ארבעים, לבוש גלימה עבה ושחורה, נעול בסנדלים גסים וחובש כובע פקק לבן.

הוא גם הרכיב משקפי ראייה מוזהבים וכל הזמן שלף ממחטה מבושמת, לקנח את הזיעה. הייתה לו גם מימייה מוזרה  והוא ידע לדבר רק צרפתית וקצת ערבית. זהו.

סמוליק הנגר, כאילו בכוונה, התעלם מהאורח והמשיך בשלו. יגאל לוין (עכשו ז"ל) ואתה דווקא ניסיתם להבין מה האורח הבלתי קרוא הזה מחפש. אבל כל מה שהוא אמר זה היה רק בצרפתית וקצת בערבית, שתי שפות, שחוץ מכמה קללות שבהן, לא היו שגורות, לא על לשונכם ולא על אוזניכם.

באמצע הדיאלוג חסר התכלית שרובו פנטומימה ושפת ידיים, קרא לכם שמוליק (גם כן כבר ז"ל) הנגר אליו ולחש: 

"טמבלים שכמותכם….אתם לא רואים עם מי יש לכם עסק? זה סתם "גָאלֵאח",  זה מרגל והוא גם אנטישמי. תגרשו אותו מכאן". 

שמוליק  וולפסון, הנגר, זיהה מיד (מזיכרונות גולת ליטא) שלפניכם עמד אז כומר נוצרי כשר למהדרין.

שני ילידי הארץ, לוין ואתה, פחות הודאגתם מהנ"ל ומאד עניין אותכם לברר מה, בדיוק, רוצה הכומר הזה. בסופו של דבר, התחוור לכם, בקושי, אבל מעבר לכל ספק, שהבחור מחפש פה איפה הכנסייה.

אתם הודעתם לו שזה פה קיבוץ בארץ ישראל ושפה אין שום כנסייה. הוא לא כל כך האמין וחזר וניסה, כנסייה פה וכנסייה שם, אבל שום כלום.  בסוף  הוא יצא מיזרעאל בחזרה אל האוטובוס לעפולה, בלי לראות כנסייה.

 

בעידן הזה עוד עמדו חורבות הכפר הערבי הנטוש  "זרעין" על תילן.  אתם,  שלא הייתם מותיקי המקום, לא ידעתם המון פרטים על חורבות הכפר שאותם ידעו רק חלק מהפלמ"חניקים. 

רק הם ידעו (מה שאפילו אצל וילנאי לא מופיע)  שאחרי עמדת הגנרטור שהיה עוד  ב כ פ ר, הייתה חבוייה מין חצר משונה מאבנים ענקיות, ששמשה, משך דורות, מכלאה לעדרי התושבים הקודמים. ספק אם  ל ה ם היה ידוע על מה  ב ד י ו ק חירבנו הכבשים והעזים שלהם כל השנים?

 

על הכנסייה שהכומר הזה חיפש.  

 

איכשהו, הצליח אז הכומר להסביר לנו בידיים ובגמגומי אנגלית שאצל הותיקן רשומה פה כנסייה  ושאם זה רשום בותיקן, אז זה ישנו על בטוח, כאן,  באיזה מקום. הארכיאולוג הסקוטי שחפר פה ארבעים שנים אחר כך גם הוא ידע על מה שהכומר ההוא קישקש. בגלל זה השקיעו הארכיאולוגים הסקוטים האלה המון וכל כך הרבה דווקא בחשיפת הכנסייה.

 

כל ילד כאן יודע, שעל אחת מהאבנים העליונות בקיר הצפוני של הכנסייה, כתוב משהו בערבית. אתם סברתם תמיד שזו כתובת לא ברורה. אשתך, שאביה הארכיאולוג, יעקב עולמי ז"ל, עשה ב- 1966 סקר בכפר, מעירה לנו שמשמעות הגרפיטי הזה על האבן שבקיר הכנסייה הוא: "אללה הוא אללה"  או  "אללה הוא אכבר".

 

בהחלט יתכן שבַּיִיבַּרְס, המצביא הערבי המהולל, אחרי שגירש את המונגולים ממעין-חרוד בחזרה למונגוליה, ראה שבזרעין, או ב"פטי-ז'רין", כמו שהנוצרים של אז כינו את הכפר, יש חורבות של כנסייה לא קטנה. יתכן שהוא ציווה לחקוק את הגרפיטי הנ"ל. שידעו כולם.

 

את בית הכנסת של היאהוד, (הצבָּעִים היהודים שאותם זיהה עוד בנימין, הנוסע מטוּדֶילָה, ושחיו שם כמעט עד אז),  בייברס כבר לא מצא.  כמו שהוא לא הזה בחלומות הכי גרועים שלו, שיהודים ינהלו שם, פעם, חפירות ארכיאולוגיות ושֶאַ-דְרוּזִישֶע מָאמֵע תמכור שם, על הכביש, פיתה עם לַבַּנֶה ושמן  זית, וגם זיתים מדליית אל כרמל, בכל שבת.

 

ובאותו עניין:  במיפוי הממצאים הארכיאולוגיים שגילו המשלחות בשנים האחרונות בתל יזרעאל,  מופיע ברשימת הפריטים שליד הכנסייה ממצא ארכיאולוגי נדיר ועתיק למהדרין:

 

גוש בטון ששימש כבסיס לגנרטור של הפלמ"ח. משועשעים קמעה, שאלו כל מיני חבר'ה את הארכיאולוגים מה, בדיוק, כל כך ארכיאולוגי בגוש הבטון שנשאר שם, מאחור בכפר, שעליו היה הדינמו מחוזק ורתום ל"פּוּלִי" של ה"ג'ון דיר" טח-טח ?   

ענו הארכיאולוגים  במקהלה: הגוש בטון הזה, הוא סימן מובהק לתרבות ייחודית, במובהק, שהתחילה פה, כבר לפני חמישים שנים. היא נבדלת מקודמותיה, כמעט מכל הבחינות האפשריות. זאת, בעליל מציאה גדולה בשבילנו, טיפוסית  לארכיאולוגיה "פָּאר- אֶכְּסֶלָאנְץ".

                                        

ובחזרה לסיפור היקלטותכם בישראל ובקיבוץ אחרי חזרתכם מחו"ל ב-1962. אתה זוכר שנסעת לתל-אביב גם להוריך וגם לפגוש את כל החבר'ה שעזבו. אתה זוכר שנכנסת לסניף מפא"י בבית-ארלוזורוב, שם פגשת את שִיֵיע. גם הוא וגם אתה התרגשתם.

הוא הסביר בקצרה מדוע עזב. אתה מרשה לעצמך לדלג על כך מפני שאנשים הקשורים לפרשה עדיין חיים בקיבוץ שלך.

 את זה אתה מביא כאן לכבוד האיש ז"ל :

 

יצחק ישועה, הוא  שִיֵיע, חניך "מקווה ישראל" שהגיע ליזרעאל ב-1950 יחד עם חבריו מהכשרת תל-גזר. 

איש רעים. ליצן טוב לב. שחקן כדורגל מחונן (ליגה לאומית ב"הפועל"  בלפוריה ההיא) חקלאי בנשמה, מפליא להקשיב לאיש שיחו, אוהב חיים, רגיש מאד, מפוכח והכי איכפתניק שאני מכיר.

עוד קודם לכן, אבל בעיקר תיכף לעזיבת הותיקים מהפלמ"ח (כמעט כולם), בלט שייע כמנהיג בלתי מוכתר וגם מוכתר ביזרעאל. באין כתובת ראוייה למצוקות, פנו רבים אל שייע, בכל מקום בו הוא נמצא אותה שעה - בענף, בריכוז משק, במזכירות או תחת עץ הבוהינייה שבקצה הדשא.  

יכולתם לראות אותו ממהר בחמש בבוקר אל האקונומית, להורות לה להכין מרק עוף מיוחד עבור מישהו שבכה לו אמש. יכולתם להיתקל בו ליד ארון האספקה קטנה ביום ששי, מסביר ונותן ותובע מכולם להסתדר עם ההחלטות החדשות מה"שיחה" (אספת הקיבוץ). תמיד מבין ותמיד יכול ויודע להחליט גם עבור אחרים - כאשר לא עומד להם כוחם. אבל תמיד, הוא קודם כל פטריוט שרשי של הכלל ושל יזרעאל, קודם שידאג ל"לחוצים".

תמיד מעודד, תמיד נותן גב. גם נוזף. העזיבה הנוראה (גם של מיטב חבריו) מדכאה אותו. אבל הוא לא מתייאש ולא מניח לאיש. הוא מנסה שוב ושוב לשכנע כל עוזב להישאר בכל מחיר.   

 


כמה וכמה חברות וחברים נותרים פה (אפילו היום) רק בגללו. יש לך קבלות ואישורים על זה. ושלא לדבר על תרומתו המכרעת לקליטת האנגלוסכסים אז, כשזה עדיין עניין קשה מאד לכל הצדדים. שנים ישבת אתו במזכירות. זה פרק מאלף בנוכחות אמיתית של איש ציבור. ישר והוגן וראשון בין שווים.

לא היית פה כשנורית ושייע עזבו והוא ממש נקרע מהמקום.

 

ב-1961, כששבתם מחו"ל, משליחות, פגשת  בו ובדבריו המכאיבים.

עזיבתו של שייע היא אבדה לא תסולא. שנים לאחר מכן, באחת מהאזכרות למוישלה, ואתה המזכיר, ניגש אליך שייע והפטיר:

"תשמע, סאלח אמר לי שלא מעלים לו  את המשכורת  כבר מזמן. אולי תעשה משהו? אני לא חושב שהוא שם לב שאני כבר לא פה……"

 

מעט מאד חברים (אם בכלל) עשויים אצלנו להתחרות בשייע, הן במנהיגות ובתפיסת מהות הקיבוץ בכלל, והן בהבנה כי קיבוץ זה קודם כל, לעזור ולעזור ולעזור לזולת, בלי חשבון מה יוצא לך מזה. אלה רק ראשי פרקים לפועלו של האיש.

חותם בשתי ידיים –אמן. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה