יום ראשון, 21 ביוני 2020

נוסעים לרודזיה

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.

 

 

שבועות ספורים אחרי החתונה הגיע למשק, אחד מוֹגי מרגוֹליס.

הוא היה אז מזכיר תנועת "הבונים" בארץ. יזרעאל קלטה זה לא כבר גרעין "אנגלוסקסי" מדרום אפריקה ומאוסטרליה.

תנועת "הבונים" החליטה לדרוש מיזרעאל בתמורה שליח לרודזיה שבה היה סניף של התנועה. מוגי זימן את אשתך ואותך והציע לכם את השליחות.

נסיעה לחו"ל בשנת  1959  הייתה חלום באספמיה לחברים צעירים בקיבוץ. מעולם לא הייתם בחו"ל והאפשרות קסמה לכם מאד. אף על פי שלא היה לכם שום מושג ואיפה רודזיה – הסכמתם, בלי לברר את כל הפרטים שצריך לברר לפני שיוצאים לשליחות כזאת לשנתיים.

בין השאר התראיינתם אצל לייב פרנק, מנכ"ל הפדרציה הציונית ברודזיה.

הוא דיבר אנגלית ואתם עברית. לא היה בזה תקשורת מי יודע מה. אתה היית מדריך נוער מנוסה. בכל כתובת אפשרית תבעת להסביר את מהות השליחות, תכניות הדרכה והשכלה כללית על המקום אליו תשלח וכו'. מכל הגורמים בארץ - הפדרציה הציונית, הסוכנות, ותנועת הבונים לא הצלחת לקבל כל תשובה. כולם התחמקו ותרצו בתשובתם: תגיעו לשם ותראו בעצמכם מה יש לעשות.

ההשתלמות היחידה שהוענקה לכם על ידי הסוכנות, הייתה קורס בן שישה שבועות של לימוד השפה האנגלית אצל מורה פרטית בירושלים. אתה זוכר שהתגוררתם במלון סן-רמו ברחוב הנביאים. זאת היhתה חורבה של מה שהיה פעם בית מלון מפואר.

גרתם בחדר קטנטן ומלוכלך ואכלתם במסעדה שנותרה בתחתית המלון.

בירושלים ירד אז שלג כבד ואתה חלית בשפעת מאוסה. בתום הקורס באנגלית, הייתה שליטתכם בשפה לא מי יודע מה.

אולי יכולתם לקרוא אבל בטח שלא לדבר. כל הפרוצדורה של הנסיעה לחו"ל היתה מוזרה.

 למשל, נדרשתם על ידי הקונסוליה הבריטית  לקבל חיסונים נגד אבעבועות שחורות ומלריה. הקונסוליה שכנה בעיר העתיקה, שהייתה בשנת 1959 בריבונות מדינת ירדן. התקשורת עם הקונסוליה בוצעה באמצעות שליח שעבר דרך שער מנדלבאום.  את החיסון נגד מלריה קבלתם אצל איזה רופא פרטי שעל פי פקודת הסוכנות אישר בחתימתו כי קבלתם גם חיסון נגד אבעבועות שחורות.

שאלתם באיזשהו מקום למה הרמאות הזאת?

השיבו לכם: אחרי חיסון כזה צריך לחכות לפחות חודשיים עד שמותר לטוס לחו"ל ולכם אין בשביל זה זמן. 

השארתם ביזרעאל את כל תכולת הדירה ושלחתם לרודזיה הרבה ספרים ואלבומים בעברית. זהו.

 


אתה זוכר את הבוקר בו התייצבתם בשדה התעופה לוד. לאחר פרוצדורה קצרצרה הגעתם אל המסלול. משפחותיכם צפו בכם מהמרפסת הקרובה בלי שום סידורי בטחון שאז בכלל לא היו.

נפנפתם לשלום ועליתם על המטוס. זה היה מטוס נוסעים "סופר קונסטליישן" עם ארבעה מנועי מדחף רגילים. האוירון דהר לפחות קילומטר על המסלול ואז התרומם. אתה זוכר שעברתם מעל האי כרתים, שם פנה המטוס מעל טוניס והתחלתם לטוס מעל למדבר סהרה. אגב, המטוס היה של "סָבֵּנָה" הבלגית. זה היה ממש אינסוף של טיסה. זה לקח למטוס כמעט יום שלם לעבור את הסהרה. בשמונה בערב נחת המטוס בקָאנוֹ, ניגריה.

 

אתה זוכר שירדתם קצת להתאוורר. החום בחוץ היה קרוב לחמישים מעלות. רציתם לקנות איזו שתייה אבל היה צריך להחליף את הדולרים לכסף מקומי. ויתרתם. הנקודה הזאת הייתה ממש עצובה ואולי מצחיקה את מישהו. לא אותנו. הסוכנות ששלחה אותנו לחוץ לארץ נתנה לנו מימון לדרך, סך הכל חמישה עשר דולר. אפילו אז זה היה קרוב לכלום ועוד תחזור אל זה.


במהלך הטיסה הבאה עברתם סופה שמיימית. האוירון קפץ מאות מטרים למעלה ולמטה וזה היה מפחיד נורא. אחרי נחיתה ותדלוק בלאופולדוויל, קונגו. משם טסתם ישירות ליוהנסבורג.

קצת לפני הנחיתה חילקה הדיילת טפסים שהממשלה הדרום אפריקאית דורשת מכל הבאים למלא. אתם נשאלתם, בין השאר, מאיזה גזע אתם, אירופאיים, אסייתיים או אפריקנים. לתומכם כתבתם שאתם אסייתים. במשך הטיסה ישב לידכם יהודי דרום אפריקאי שדיבר עברית, האדון מילר.

הוא הסתקרן לדעת איך מילאתם את השאלונים. כשראה את המילה אסייתים קרע את כל השאלון לחתיכות ואמר לכם:

"אתם השתגעתם? יחזירו אתכם באותו המטוס לישראל. אסייתים זה ערבים, הודים וכו'. לא נותנים להם להיכנס לדרום אפריקה."

הוא הביא לכם שאלון ריק, שם כתבתם שאתם אירופאים. האדון מילר עקב אחרי כל מילה שכתבתם, שהכל יהיה בסדר.

עוד דבר לפני שאתה שוכח, ממש לא מנומס. אתכם באווירון טסה מלכת ההליכות והנימוסים של ישראל – חנה בבלי.

היא שוחחה אתכם בנעימות והציעה את עזרתה כשתנחתו. היא הייתה אז אשת השגריר. לא נזקקנו לעזרתה.   

אתה זוכר שכאשר נחתתם בשדה התעופה יָאן-סְמָאתְ'ס אירפורט, התאמנו שם טייסים מקומיים בהטסת הבואינג, מטוס חדיש וגדול להפליא.

את פניכם קבלו שניים:

צבי יַשְׁפָּן, השליח מצרעה, ופּוֹל דִיוֹן ממזכירות הנוער של הפדרציה הציונית.  

פול דיון קרא לך תיכף "הי אמן." התברר שהוא היה פעם חבר בקיבוץ מעין ברוך, כשהייתם שם בהכשרה וזכר אותך. הושיבו אתכם במסעדה של שדה התעופה לאכול משהו. המשהו הזה היה סטייק פילה כמו שאוכלים בדרום אפריקה. זה היה נתח בשר ענקי עם שמינית חבילה של חמאה עליו וגם פטרוזיליה.

בחיים שלך לא ראית ולא אכלת כזה דבר. אחרי זה ישבתם במכונית של "הבונים" ונסעתם אל ביתם של צבי ובתיה ישפן. כשהתחלתם לנסוע לא האמנת למראה עיניכם:

האוטו נסע בצד הלא נכון של הכביש, בצד שמאל במקום מימין וככה גם כולם. באותו אחר הצהרים הוסעתם לשדה התעופה ועליתם על המטוס לרודזיה. זה היה מטוס לא גדול מסוג "וואיקאונט" עם מנועי טורבו פרופּ. ממרום השמיים אפשר היה לראות שגם דרום אפריקה וגם רודזיה זה ארצות שיש בהן אולי 10% של שדות מעובדים. כל השאר סוואנה אחת גדולה.

 


כשנחתתם בבולוואיו ויצאתם לאולם הנוסעים, פתאום ראיתם חיילים שחורים עומדים דום בשורה ולא זזים ולא עושים כלום. הנוסעים עברו על פניהם בלי לשים אליהם לב. זאת היתה פגישה ראשונה עם המציאות ברודזיה, איפה שהשחורים ממלאים כל פקודה של לבנים סתם ככה. פקיד ההגירה שאל אתכם באנגלית קולוניאלית כמה כסף יש בכיסכם.

השבתם "חמישה עשר דולרים".

הוא הציץ בכם כלא מאמין.

"אתם הגעתם מישראל לרודזיה עם חמישה עשר דולרים? מה אתם מתכוונים לעשות פה?"

אמרתם לו שבאתם לשנתיים עבודה בפדרציה הציונית ויש לכם כאן נותן עבודה שיפרנס אתכם. הפקיד עדיין השתהה כמסרב לתת לכם להמשיך, והתכוון לצלצל לשלטונות ולברר מה לעשות בכם.

הוא טרח גם לצלצל לפדרציה הציונית ולוודא שאתם דוברים אמת. משם הוא קבל תשובה חיובית. למרבה המזל הגיעה לקראתכם המשלחת של קבלת הפנים. זה היה בחור צעיר ומגודל ושמו גונתר סליגמן. הוא אמר לכם שלום בעברית וסיפר שהיה במכון בירושלים ושהוא יקח אתכם אל בית המלון בו תשהו בתחילה. פקיד ההגירה העניק לכם שני ניירות רשמיים של ממשלת רודזיה, בהם היה  כתוב שאתם Temporary rezident לשהות של שנה בלבד.

הגעתם לרחוב סואן, שבו ניצב בית המלון "גרנד הוטל בולאוואיו". כשנכנסתם בעד הפתח זה היה כמו לחזור ששים שנה לאחור, לתקופת הקולוניאליזם הויקטוריאני. עליתם במעלית ישנה נושנה ומצועצעת, שהופעלה על ידי נער מעלית שחור. אל חדרכם במלון הגעתם במסדרון מרוצף שטיחים עתיקים ומהוהים, כאלה ששואב האבק כבר חיסל אותם. הגעתם לחדרכם. זה היה פשוט מדהים. כל הרהיטים היו בני עשרות שנים, בסגנון ויקטוריאני. הכל מעץ אגוז, מעץ טיק וגם מ"סְטִינְק ווּד" (זה העץ שהוא בעל משקל סגולי גבוה, שטובע במים בלי לצוף, שעושים ממנו רהיטים יקרים, וגם מסיכות אפריקניות), והכל עם גילופים.

חדר השרותים היה אמבטיה גדולה וכיור עם שני ברזים עתיקים, אחד למים קרים ואחד למים חמים. כנ"ל וילונות החדר וחלונותיו. אחרי התאוששות קראתם הוראות למתארחים שעליהן היה מונח ספר תנ"ך King James. ירדתם לארוחת הערב. בפתח חדר האוכל המפואר היה שלט גדול ומאיר עיניים -

"האדונים מתבקשים להכנס לבושים בג'קט ועניבה". אתם חזרתם לחדרכם ואשתך הלבישה אותך בג'קט ובעניבה. בחיים שלך לא ענבת עניבה.

הרסטוראנט של מלון גרנד הוטל היה לשם דבר בכל רודזיה. זאת היתה מסעדה בסגנון ויקטוריאני של תחילת המאה העשרים. כל השולחנות היו מכוסים במפות לבנות מעומלנות. כל כלי האוכל היו מצופים כסף. האוכל הוגש בצלחות מחוממות. בצד ימינך ושמאלך היו מונחים בסדר מסויים לפחות עשרה סוגים של מזלגות, כפות וכפיות וסכינים. אתם לא ידעתם מה עושים עם זה. גם המלחיות והפלפליות היו עם חור אחד גדול למעלה והכל מצופה כסף. ליד כל סועד הייתה מונחת קערית מלאה במים, בשביל לנקות את האצבעות אחרי שאוכלים עוף. על הצלחת שלפניך הייתה מפית ענקית לבנה ומעומלנת שצריך לתלות על הצוואר נגד לכלוך וגם לניגוב הפה והידיים.

ליד הקירות הארוכים ניצבו בסך מלצרים שחורים לבושים בחליפות לבנות וחובשים תרבוש טורקי אמיתי. לכל שולחן סועדים היה מלצר משלו ובכל ניד עפעף או נפנוף אצבע של הסועד, היה זה אץ לשאול מה בדיוק מבוקש.

לפני הגשת האוכל היה מגיע מלצר יינות עם עגלה מהודרת עמוסה בבקבוקי יין שונים. על פי מה שהיה כתוב בתפריט יכולת לבחור יין. היינות היו עתיקים ומיוחסים ואתה לא הבנת בזה כלום.

אז המלצר היה מציע משהו, אתה מגיש לו את הכוסית, הוא מוזג טיפה'לה לטעימה ולקבלת אישור על היין. יכולת גם לבקש בירה במקום יין וזה מה שמרבית הסועדים עשו. מחיר הארוחה היה זהה בין אם אכלת מנה אחת בלבד או בין שדהרת דרך כל התפריט. חשוב לציין שמבחר מיני האוכל היה גדול וכלל בין השאר המון בשר קר, סטייקים, "ירקות העונה" (תמיד גזר ואפונה מהקופסא).

האנגלים האלה בכלל לא אוכלים ירקות. הירקות ברודזיה היו יותר יקרים מבשר ומי שהתעקש למצוא ירקות היה חייב לחפש את החנות של הפורטוגזים, אם יש בכלל. ועוד מצאתם בתפריט של הגרנד הוטל חמישה סוגי מרק, ביניהם "מרק זנב שור". למותר לציין שבארוחת הבוקר היו כל סוגי קותלי החזיר, שזה מעדן גדול.

רגע לפני שאתה שוכח – יום יומיים לאחר שהגעתם אל המלון התקיימה שם מסיבה חגיגית לציון 50 שנים לציונות ברודזיה. נתנו לכם הזמנה מפוארת באותיות זהב, אותה אתה שומר עד היום. כל חדר האוכל של ה"גרנד-הוטל"  התמלא בכל היהודים החשובים ובכל נציגי העיירות הקטנות שברודזיה ובצפון רודזיה. לאחר ברכות של קבלת פנים הכריז יושב הראש על כל הנציגים מכל המדינה.

פתאום שמעת את השם הִינְדָה סְלוֹמֶן מקְוִי-קְוֶה.נזכרתם שהגברת היא אמו של חבר קיבוץ יזרעאל תוֹלִי. אשתו נאוה שלחה אתכם לסבתא את הנעליים הראשונות של נכדתה אורית בת פחות משנה.

אשתך מהרה לחדר והביאה משם את הנעליים הזעירות. ניגשתם אל הינדה סלומן ונתתם לה את הנעליים. היא פרצה בדמעות שליש. אחר כך הסתבר שהגברת דוברת עברית מודרנית ושוטפת.

שאלתם "מאיפה?" והיא סיפרה שמבית-הספר "תַרְבּוּס" (תרבות) שהייתה בו בליטא. אליה עוד תחזור.


זה היה קצת מוזר לקיים ארוחה חגיגית בבית מלון שאיננו כשר. אז המנה העיקרית הייתה נתח דג ענקי בלי שום בשר. לפי המושגים שלך מתרי"ג המצוות אסור היה ליהודים בכלל לאכול שם. לא המטבח ולא כלי האוכל הכל היה לא כשר, אבל כבר אז ובמשך כל השנתיים של שהותכם ברודזיה התברר שהיהדות האורתודוקסית ביותר התאימה את עצמה לתנאי הסביבה ולא יועיל כלום. כעבור זמן קצר, עוד לפני שיצאתם מה"גרנד הוטל" לדירה שכורה, התקיים מחנה הקיץ של "הבונים" במקום שקראו לו:

"WeizmanCamp Sight" מחוץ לעיר בולוויהו.

אשתך ואתה קבלתם שם אוהל למשך שבועיים. פתאום הרגשתם כמו בבית. המחנה הצופי התנהל במקצועיות ראויה לשבח ע"י הבוגרים של תנועת ה"בונים".

אף אחד לא ידע בשביל מה בדיוק צריך שליחים מישראל. עשית שם כמה וכמה דברים. למשל: ארגנת מקהלה, שכולם זוכרים אותה עד היום. 

אבל הדבר הכי חשוב בא לך בהברקת פתאום. אתה זכרת את המגדלים של מחנות התנועה בארץ. מוטות ארוכים וסנדות היו שם למכביר ובעזרת חבלים וסנדות בנית מגדל לגובה של 4  מטרים שממנו ניתן היה לקפוץ.

מנהלי המחנה (בהם חניך אחד ושמו – סטנלי פישר, לימים נגיד בנק ישראל) הזמינו ממתפרה הודית משהו שיתאים לשמש כטרמפולינה מוקפת ידיות מחבלים ועשויה מבד ברזנט.

אתה אימנת את מדריכי המחנה לקפוץ אל הברזנט וכולם נהנו מהחוויה החדשה והמסעירה. מאוחר יותר קפצו כל ילדי המחנה, מגיל 8-18  מהמגדל למטה.

אתה זוכר שיום אחד הגיעו למחנה קונסול ישראל ביוהנסבורג ואשתו לביקור במחנה הקיץ "הבונים". הם היו מלווים ברבים מאנשי הקהילה המקומית. חניכי הבונים התעקשו להציג לפני המבוגרים איך קופצים מהמגדל. אתה הקפדת לעמוד בראש המגדל ולשלח את הקופצים תוך מתן פקודות מתאימות לאלה שהחזיקו בטרמפולינה.

אחרי שכמה וכמה חניכות וחניכים הדגימו קפיצה, לקול תשואות הקהל, פתאום הרגשת שהחניכה הבאה בתור היא קצת גדולה מדי. הצצת בה ונדהמת לגלות שזאת אשת הקונסול, שפשטה את בגדיה החגיגיים ולבשה איזה סטרץ.

אתה שאלת אותה אם היא ברצינות מתכוונת לקפוץ?

היא ענתה שלא יועיל לך כלום והיא הולכת לקפוץ. אחרי שקפצה ונחתה בשלום ירדת מהמגדל לדבר עם בעלה הקונסול.

הוא לא התבייש להגיד שכמעט עשה במכנסיים מרוב דאגה. אחר כך סיפר לך מישהו שאשת הקונסול היא אחותו של חיים לסקוב.

את "המגדל" במלעיל זוכרים בתנועה עד היום, אעפ"י שבחוות ההכשרה בווסטורניה ליד יוהנסבורג בנית מגדל פי שניים גבוה מן הקודם. גם הוא זכור לטובה בתנועת הבונים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה