יום שני, 8 ביוני 2020

עוברים לתל אביב

עוברים לתל אביב !


לפני שאתה שוכח - זיכרונות אמנון בקר

כשהיית עולל בן תשעה ימים הגיעה אמך לתל אביב ואתה בזרועותיה. אביך שכר דירה ברחוב אלנבי, במקום שבו נבנה אחר כך בית הקולנוע המפורסם. הדירה נמצאה בקומה השנייה ומדרגות חיצוניות הובילו אליה.

אביך יצא לחפש עבודה. לאחר כמה ימים של חיפוש עבודה חזר הביתה וגילה את אמך מחזיקה אותך וממררת בבכי. היות ולא שולם שכר הדירה בזמן, גרש בעל הבית אותך ואת אימך מהדירה. אביך חמום המזג והגברתן עלה למעלה ובמכות נאמנות גילגל את בעל הבית מכל המדרגות. בעוון זה הושב אביך בקישלה ביפו, לשלושה ימים. אימך נמלטה, כנראה אל חברתה אֶסְיָה, שהתגוררה בשכונת צריפים ברחוב סוקולוב.

אביך עדין היה מחוסר עבודה ובלית ברירה עקרו הוריך לקצה המזרחי של שכונת שְׁפָּק. כיום זה קצה רחוב ברדיצ'בסקי פינת יהודה הלוי.

בשכונה הזאת (ברדיצ'בסקי פינת בילו) חי כעבור שנים הצייר יוסל ברגנר. אביך הקבלן, שהיה גם צייר חובב, נהג לבקר את האמן. היה מביא אתו בקבוק ויסקי משובח ושניהם היו מקשקשים ביידיש על גליציה.    

בין שכונת שְׁפָּק ושָׂרוֹנָה (המושבה הגרמנית) נותרו כמה חורבות של מבנים ישנים עשויים אבן כורכר. מסתבר שבתקופה הזאת היו החורבות  מאוכלסות חלוצים שלא יכלו לשלם שכר דירה. כך גרת באחת מן החורבות, ללא חשמל, ללא מים וללא כלום. אחרי שאביך השיג עבודה בבנין, עברתם לגור ברחוב שטנד - פינת זמנהוף.


עד כאן מסיפורי אבא ואמא בלבד. ומכאן אתה מתחיל לזכור. מסתבר שמהחוויה של החיים ברחוב שטנד פינת זמנהוף בתל אביב אתה כבר זוכר לא מעט, אף על פי שלפי החשבון היית בן כשנתיים.

אתם גרתם בקומה ב' מאחור. פעם ניג'סת לאביך באמצע משחק קלפים והוא חבט בך ואתה עפת לאחור עם הרגל הימנית על פרימוס בוער שעמד על הרצפה. סימן הכוויה נראה גם כיום.

אתה זוכר שמול הבית היה מגרש ריק שבו נמצאה המסגרייה של האדון לאריך. היה גם ילד ששיחק אתך ושמו אריה הוניגמן. אתה זוכר את הגן של חנה ברחוב שפינוזה ואת הטיול עם ילדי הגן לראות קטיף בפרדס, שהפך אחר כך לגן הדסה, מלפני היות שם גן החיות. למיטב זכרונך ראית שם פועלות יהודיות, שעבדו אצל נותן העבודה הערבי. היטב זכור לך שפעם ישבת על שפת המדרכה מול הבית ומכונית "קבריולה" בסגנון שנות השלושים דרסה ברוורס את רגלך השמאלית. אתה זוכר שלקחו אותך לבית מרקחת ושם עשו לך גבס גדול על כל הרגל לכמה חודשים.


שנת 1935 היתה שנה של חוסר עבודה בארץ. מסיבה זו עקרתם להתגורר בדרום תל אביב, במקום שנקרא אז מזרחי ב'. כיום זו סמטה בין רח' סלמה וקיבוץ גלויות (רחוב אבולעפיה של היום). בתחילה גרתם בבית מוגילבסקי, אבולעפיה 9, בקומה שניה או שלישית. אתה זוכר שאבא שלך היה לוקח אותך על ידיו לפני שהשכיבו אותך לישון, כדי לומר לילה טוב לפומפיה. אביך נהג אז לשיר על פי בקשתך את השיר "הסירים על הקיר התחילו לשיר".

 

מתישהו עברתם, הוריך ואתה, להתגורר בבית אחר ברוחב אבולעפיה, קרוב לבית מוגילבסקי.

הבית הזה כונה אז בית האדון גְרָאווֹיִס. מתקופת הבית הזה מתרבים זכרונותיך. גרתם בקומה שניה מצד שמאל של הבית. העליה לשם היתה בחדר מדרגות מקושט  בציורים ובמדרגות צבעוניות. הדירה היתה בת חדר אחד, חדר שרותים עם אמבטיה. אתה זוכר שאת המים היו מחממים בעזרת תנור שהוסק בעצים או בפחם.

בתקופה ההיא זכור לך המראה של פועלי בניין חוזרים הביתה ביום ששי כשעל ה"סבל" האחורי של האופניים קשורה חבילת פְּלָאנְקוֹת (שאריות קרשי בניין). בדירה היו גם מטבחון ומרפסת די גדולה בחזית הבית. במרפסת הזאת נהגת לשחק באניה. לקחת ספר כלשהו בכריכה עבה, הנחת על הרצפה והעמדת עליו  כלי משחמט.   

את ה"אניה" הזאת היית דוחף בכל רחבי המרפסת. צעצועים אחרים לא היו לך.


והרי כמה קטעי זכרונות מבית האדון גראוויס:

היתה לכם שכנה הונגרית. אמך שילדה אז את אחיך, בקשה ממנה לקחת אותך לקופת חולים במרכז תל אביב. בזמן הנסיעה באוטובוס נראה שהשתוללת והשכנה ההונגריה תפסה אותך באוזן והכריזה:

"מכות צוֹרֵה?" אתה ספרת את זה לאמך. היא צחקה לשמע הסיפור. במשך שנים אחר כך, כשרצתה להתרות בך, היתה שואלת בנימה מבודחת "מכות צורה?".


היו גם קטעים מאוד לא נחמדים:

מול הבית בצידו השני של הרחוב, גרו שני ילדים שאתה התרועעת אתם, שלמה הגדול ומשה הקטן, שעל חזהו היתה צלקת מכוויה נוראה מהצוואר עד המפסעה. אתה זוכר שפעם, באמצע היום, נוכחת בסצנה שארעה בתוך ביתם. אמם, ויקטוריה, היתה קצת משוגעת. אביהם, שאת שמו אינך זוכר, היה איש אלים ושיכור. הוא עבד בפנצ'ריה באבו כביר.  לפתע הגיע האבא הביתה, התנפל על האימא, השליך אותה על מיטה ושכב עליה בזמן שהיא צרחה נוראות. שלמה, משה ואתה צפיתם במחזה מעבר לחלון הבית. לקח לך שנים כדי להבין שהאבא הזה אנס את האימא לעיניהם של הבנים הלא מופתעים ולעיניך.

יוסף בקר דיוקן -


אתה זוכר שהלכת שם לגן ילדים, ברחוב הקישון, ושהגננת היה איש עם כיפה וזקן ארוך. עדיין ברשותך צילום של הגן והגננת. אתה חבוש כובע ברט. אתה זוכר איך נסחבת בעקבות אמך לפעוטון ברחוב שדרות וואשינגטון לקחת את אחיך, דן, הביתה. אתה זוכר שבחורף הייתה דרך סלמה, שקועה תחת שטפון. בעלי יוזמה עם תלת אופניים מסחריים היו גובים שני מיל עבור העברה לצדו השני של הרחוב.  הם העבירו לפחות חמישה אנשים בבת אחת. 

אתה זוכר איך פעם, באמצע היום, נשמע פיצוץ אדיר מכיוון צפון מערב. כולם החלו להתרוצץ בבהלה. הסתבר שבגבעת הרצל התפוצץ דוּד קַרְבִּיד (שאז קראו לזה "קָרַבִּית") והיה שם אסון שלא ספרו לך מהו. ליד הבית, בסמטה הקרויה כיום רחוב אלפסי, היה בית חרושת לכפתורים מבקליט. המגרש שממול היה מכוסה בערמות כפתורים שנפסלו כנראה לשיווק.

 

אתה זוכר שבסמטה הזאת עמד פעם "אוטו מתים" (חבר'ה קדישא). קהל קטן ניצב על המדרכה. ילד אחד רצה לעבור לצידה השני של הסמטה מלפני האוטו הזה. גם ילדים וגם מבוגרים צעקו וזינקו לעצור את הילד מלעבור שם. כולם הסבירו שאסור ללכת בצד הקדמי של אוטו מתים, כי האוטו עלול לדרוך על מי שעושה את זה.


אתה זוכר שבבית שליד בית האדון גראוויס, בקומת הקרקע, היה מפעל לייצור בירה מאלט.  במפעל היתה בריכת תסיסה גדולה. פעם היא קרסה והתבקעה והרבה קובים של בירה שחורה הציפו את הרחוב. 


אתה זוכר שבזמן ההוא עבד אביך הרחק מתל אביב בבניית משטרת טיגרט בבית שאן ובבניית בסיסי האנטנות בבית ג'אלה. וכאן סיפור של אביך אחרי ארבעים שנה: אביך רצה לעבור מאופנוע למכונית. הוא נכשל בטסט איזה שלושים פעמים. רק מפני שהתרגש באמצע. בטסט האחרון אומר לו הטסטר: "אני חייב לך שילינג. (כאילו חמישה שקלים) והוציא את הכסף ונתן לאבא. אבא שלך שאל "מאיפה לאיפה"? והטסטר השיב "אתה היית תפסן בכיר ואני פועל שחור, כשבנינו את משטרת בית שאן. אתה ריחמת עלי והלווית לי שילינג. בהזדמנות זאת עברת את הטסט".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה