ועכשיו, בחזרה להצגה "נתיב הקוצים" בקיבוץ נגבה, זה לפני שאתה הולך לחזור גם אל "מישהו" וחוזר חלילה. עוד פעם משהו ארוך. אם מישהו רוצה לדלג עליו, אז בבקשה.
אתה שומר את המסמך הזה בקלסר "תיק הברכות והקללות" ולא יועיל, זה אחד מהזיכרונות שאכפת לך מהם. היה בנגבה ותיק אחד, שלום סמיד. שלום סמיד, איש הרוח, היה בין השאר פופליציסט והיה לו מה להגיד על כל דבר. והנה זה מה שהוא כתב על ההצגה של חג ה – 40 :
על חג ה – 40 ועל "נתיב הקוצים"
מתוך: השבוע בבית, נגבה, 20.7.79
מחזה ובימוי: אמנון בקר
מוסיקה וניצוח: מאיר מינדל
כוריאוגרפיה:איילה טוכמן
"תמו החגיגות אם כי עדיין לא נשלמו. ותם ונשלם המופע. נדמו רעמי מחיאות-הכפיים והדי התשואות בשני הערבים של המופע. אורות הבמה לא בלבד שכבו, כי אם הבמה כולה, התלת-קומתית על תפאורתה הרבגונית ועל אביזריה, פורקה והובלה אחר כבוד למחסנים, בצפייה לאבק ההסטוריה.
אף ההתפעמות הספונטנית שהציתה לבבות - שככה ופינתה את מקומה לחוויה הרוגעת והשקטה.
ניתן כבר, אם כן, בעין בוחנת ובראייה מפוכחת לבדוק את הדברים.
*
תחילה - מה משמעותו של חג הארבעים לקיבוץ? - החל מעצרת-הזכרון שהיוותה מעמד מיוחד ומרגש, כולל "חדר הנעדרים", שדיוקנאות יקירים ניבטו מכתליו, דרך התערוכה הכללית שהיתה ערוכה בטוב טעם ובאסטטיות על ההפתעות התחביביות שבה, ועד לגולת–הכותרת המופע – ההצגה - המחזמר "נתיב הקוצים" על שני ערביו.
ובכן חג ה-40 נישא על רוח גדולה. רוח מ"הימים ההם". רוח של התנערות . היינו עדים לרנסנס של היצירה התרבותית בקיבוץ, אשר כמוהו לא ידענו זה ימים רבים. מקהלה בהרכב כזה כבר לא ראינו ולא שמענו מאז ימי יעקוב הולנדר ואבי אוסטרובסקי כמנצחים. לא עוד מקהלת כיס מצומקת כי אם עם רב של קולות השר ומזמר.
תזמורת כזו שמנגניה הם חברי קיבוץ ואף היצירות המוסיקליות המושרות ומנוגנות הן פרי רוחו של מלחין מהמקום המנצח עליהן - כזאת עוד לא היתה לנו. הוא הדין בלהקת השחקנים שבלטה בכשרונות דרמטיים מובהקים ולהקות המחול שאף הן הפגינו כשרם ויכולתם ותנופתם. על כן צודק מי שאומר, כי הגענו הפעם לשיא, שטרם ידע הקיבוץ בכל תולדותיו מבחינת הממדים, הגיוון, הרמה והתנופה ומבחינת האירגון המופתי והסדר הטוב ששלטו בכל קטע וקטע מאירועי החג.
ערכו של החג הזה הוא בכך, שהוכיח כי טרם נס ליחו של הקיבוץ וכי עוד כוחו במתניו ביכולת עשייה וכוח יוצר. שיש מיבצע, שה"יחד" הקיבוצי מסוגל עוד להתלכד סביבו ללא חשבון של זמן ומאמץ ולחולל נפלאות.
כזאת היא המשמעות העמוקה יותר של החג בשביל הקיבוץ.
ולוואי שכל התופעה הנהדרת הזו לא תתמסמס מהר מדי ושלא תישאר אפיזודה חולפת.
כי מקהלה ותזמורת ולהקה דרמטית ולהקת–מחול כאלה מסוגלים להפרות את שדה–התרבות הצחיח ולהניב פירות עסיסיים בחגי הקיבוץ ומועדיו.
ועתה נתפנה לבדיקת "נתיב הקוצים": את המחזה על תוכנו וההצגה על דרך ביצועה. והפעם זה לחוד וזו לחוד.
המחזה עשוי במתכונת של "הצגה בתוך הצגה" וללא סדר כרונולוגי מבחינת הזמן והמקום, כשתמונות מהעבר הרחוק והקרוב יותר ומראות מההווה משמשים בעירבוביה. עד כאן הכל שפיר. סגנון זה ידוע ומקובל בעולם התאטרון זה מכבר. אולם כל זה שייך למבנה. אשר לתוכן - איני שלם איתו. המחזאי אמנון בקר הרחיק נדוד לפְּרֶה-הסטוריה של הקיבוץ, לראשיתה של "גבעת גנים" וממנה דלה מלוא חופניים אנקדוטות וציזבאטים ארכאיים ושוליים ומהם בנה את עיקר הבניין הדרמטי. הוא שקע יותר מדי בחומר הארכיוני שהיה לנגד עיניו והלך שבי אחרי סיפורי המעשיות ששמע וקלט ללא מידה מספקת של סלקטיביות וחוש הפרופורציה. כך יצאה מקופחת ההוויה של הקיבוץ - מראשיתה ועד עצם היום הזה. (להוציא תקופת מלחמת השחרור). מהתקופה הארוכה הזו הוא ליקט על קצה המזלג, ("מייבש בשיער" וה"רולים" ו"לימוד הנגינה בתופים") ותו לא.
וכיוון שכך, הוא גם הגדיש את הסאה באִידְיוּמִים לקוחים מיידיש, פולנית ורוסית; לקסיקון המוני למדי של מטבעות לשון "עסיסיים" ומילות גידוף שאנשי "גבעת גנים" מעולם לא השתמשו בהם באורח דיבורם.
אמנם הכוונה כפי הנראה היתה לעורר גיחוך וגִרוּיֵי צחוק, אך הדרך הזאת אינה נראית לי.
תמונת הזיבול בפרדס שורטטה בקוים מופרזים מדי. אברשה כזה היה אולי בימי פתח-תקווה ומושבות הבארון, אולם לא בימי "גבעת גנים".
הקיוסק של אולינקי והגזוז תפש יותר מדי מקום וזמן במחזה. בס"ה זה בנוי על "מתיחה" או בדיחה, והוכנס בזה יותר מדי דרמטיצזיה. אם המחבר רצה לתת סצנה המונית מעין "חתונה אין שטעטל", בדמות הפגנה של אחד במאי רעשנית, צבעונית ותוססת – יכול היה "להיתלות" במשהו אחר ולאו דוקא בגזוז של אחד במאי. (לעומת זאת ההברקה על המשיח וגלגל הסודה היתה נהדרת).
גם התמונה של עבודת הבחורות ביציקה – היא אנכרוניסטית מדי (מי מכיר, היום, מי יודע כיצד מערבבים בטון?) ואת בעיית הילודה אפשר היה להעלות בדרך אחרת.
על כן איני רואה את המחזה כבעל ערך ספרותי, דרמטי, או הסטורי לכשעצמו אלא כמסגרת להצגה-מופע..."
עד כאן בערך חצי ממה שהחבר שלום סמיד כתב על העבודה שלך. אבל עכשו, אפילו אתה צריך לתפוס אויר ובמקום פיהוק להביא אל תוך הזכרונות את אחד מהשירים הראשונים שלמדת בגן הילדים איפה שהוא, או אצל חנה ברחוב שפינוזה או אצל מָנְיָה ופְרָאנְיָה' ברחוב ריינס או בגן ההוא ברחוב בן יהודה בתל אביב.
מילים: אהרון זאב
לחן: שרה לוי-תנאי
אִכְלוּ, יְלָדִים, לֶחֶם "תּוֹצֶרֶת"!
צָמְחָה הַחִטָּה עַל-יַד יָם-כִּנֶּרֶת
עָמְלוּ אַנְשֵׁי דְּגַנְיָה בְּזֵעַת אַפַּיִם
שָׁם אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ גָּדוֹל שִׁבְעָתַיִם
שָׁם שׁוֹמֵר לֹא יָנוּם, חוֹרֵשׁ לֹא יִישַׁן
שָׁם יוֹדֵעַ לִזְרֹעַ גַּם יֶלֶד בַּגַּן.
אִכְלוּ, יְלָדִים, לֶחֶם "תּוֹצֶרֶת"!
צָמְחָה הַחִטָּה לְיַד הַכִּנֶּרֶת.
אכלו, ילדים, לחם "תוצרת"!
צמחה החיטה על-יד ים-כנרת
עמלו אנשי דגניה בזיעת אפים
שם אור השמש גדול שבעתיים
שם שומר לא ינום, חורש לא יישן
שם יודע לזרוע גם ילד בגן.
אכלו, ילדים, לחם "תוצרת"!
צמחה החיטה ליד הכנרת.
חזרה לשלום סמיד, לקטע יותר חיובי ומפרגן.
"...עד כאן השגתי על אמנון בקר המחזאי – מכאן ואילך אני רוצה לגמור את ההלל על אמנון בקר הבמאי. הוא איש תאטרון בכל הרמ"ח. מכיר את כל רזי הבמה ואפשרויות ניצולה. הוא יודע מצויין לרתום את כל סוגי המדיום האמנותי למרכבת ההצגה, להשתמש בכל האפקטים הניתנים. (נא להזכר למשל בפסל החי הניצב בירכתי הבמה ובמרומיה על רקע הקריאה –פתיחה "בצל השלושה", או ביער הארגמן הלוהט, המתרומם מאחורי הבמה בהפגנת אחד במאי, או בשילובה של הילדה נוגה בכמה סצינות).
על אף רדידותו של המחזה – הועלתה הצגה מרשימה, כובשת וסוחפת. היתה זו סימפוניה אדירה של צליל וקול, משחק ותנועה, אור וצבע, קצב והפתעה. וכל האלמנטים האלה כיסו על כל החולשות התוכניות-טקסטואליות.
קהל המאות והאלפים נגרף אחרי המתרחש על הבמה ולא היה לו זמן ורצון ויכולת לחפש בתוכן ולדקדק דקדוקי עניות ביקורתיים. מבחינת הרצף והקצב הגיע הבמאי בהצגה לשלמות כמעט, כשלא מורגש אף רגע חלל ריק ופסק זמן קל שבקלים. כשהקהל נפעם ונדהם מהמתחלף על הבמה במהירות מסחררת.
לתאטרון הכפרי הזה, עם במה קבועה בחיק הטבע תחת כיפת השמים ועם חבר שחקנים חובבים – לא היה במה להתבייש בפני תאטרון מקצועי עם במה משוכללת-מסתובבת מבחינת האינטנטנסיביות של ההצגה. כלל וכלל לא. זה היה קצב משגע.
שלש נקודות שיא ידע המופע: הבלדה (על אף השם המפורש שאיננו בדיוק לפי הטעם הקיבוצי), הדיאלוג של רומק על העזרה להורי סנדר ומחול העצב או האבל.
רטט עבר בקהל עת שר אלי שליכר בקולו העמוק והצלול, ברציטטיב ובשיר את הבלדה בליווי כלי פריטה (ע"י מאיר סגל) לפי הניגון שחיבר מאיר מינדל, כשהמקהלה, כמו הכורוס התאטרון היווני, חוזרת על הפסיק האחרון של כל קטע, וכשהגיע אלי ל"חברה, נשתה נא לחיים, בכה החבר אהרון שניידר" – היה הקהל הרב קרוב מאד אף הוא ל...דמעות. היש הזדהות גדולה מזו? –
ועת רומק – אלי ל. – אומר ליוז'ק בטון שקט ובנימה אנושית ומאופקת: "מה יהיה על ההורים של סנדר בעיירה וכו'?" – אתה שוכח לרגע שאתה צופה בהצגה ונדמה לך שאתה שותף לקול האנושי האוטנטי הזה.
וכשהמחוללות בלבן נעות-מרחפות על הבמה בצעד איטי כשמעליהן יוצאים הבחורים בצעדים רחבים ומדודים ב"מחול האבל" – אתה חש את העצבון האנושי בעידונו האמנותי ובפורקנו האסתיטי.
*
על שלוש אבני יסוד הושתת המופע: על הלהקה הדרמטית ושחקניה המרגישים כדג במים על הבמה ומהלכים על הקרשים בטבעיות ובטמפרמנט תוך גילוי כשרון הבעה ושיח ומשחק. על המקהלה והתזמורת, אשר עלה בידם תוך זמן קצר לערך להתלכד לגוף "המוביל" את המופע תחת "שרביטו" של מאיר מינדל. הוא הוא שגם הלחין את המוסיקה ברובה – והיטיב לעשות כשלא הלך בדרך של סגנון מוזיקלי חדשני. ועל להקת המחול בהדרכתה הטובה של איילה טוכמן. הם הם המכניסים קלילות ואוירה ודינמיות ויופי, וניתן להגיד כי מלוא כל הבמה – כבודם.
אין טעם ומקום לחלק ציונים אישיים בבית פנימה, מי יותר טוב ומי פחות. הלא כולם השתדלו לתת ממיטב יכולתם וכשרונם. אולם אי אפשר שלא לציין את השחקנית בת ה-9 נגה-עינב, אשר היתה כאבן-חן בכתר ההצגה. בחן ילדותי ובתמימות מעושה הכניסה הומור טוב בשאלותיה והערותיה, כשהיא מצליחה להפיג מתח ורצינות וכשהיא מוצאת תמיד את הטון הנכון. באמת פנינה נדירה שריתקה את הקהל בהופעתה.
ולסיכום –
תמו אירועי החג העיקריים. נשארו החוויות כשהן מלווות הרגשה טובה של קורת-רוח וסיפוק, כשמסביב נשמעים הדים חיוביים מאד ואף למעלה מזה.
שלום סמיד"
שלום סמיד הנכבד צירף למאמרו המודפס פתק בכתב ידו המעוגל בהאי לישנא:
לאמנון בקר-
שלום רב,
אני מתאר לי שחלק מדברי
לא ינעמו לך כל כך, אבל כך אמר,
סוקרטס נדמה לי, "אני מחבב אותך רעי, מאוד - אבל את האמת אני מחבב יותר."
עיקר הדברים השמעתי באוזניך עוד בהתחלה.
אולם הצלחתך בבימוי - אין מי שיערער עליה. וכל טוב ויסלח
שלום סמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה