ענייני שיניים

בעת כתיבת המסמך הזה, התחלת אתה ועוזרותיך ועוזרך לחטט היטב בארכיונים הפרטיים ששמרת במשך יותר מששים שנים. להפתעתך, נמצאה שם רשימה, אותה כינית "הומורסקה", בשם "הקוריוז". אין תאריך אך לפי סוג המחברת,  עוד מזמן הצנע, אתה מניח שזה נכתב בשנת 1953. אתה נזכר שכתבת כמה וכמה פליטונים או הומורסקות, שהיית נוהג לקרוא באזני הקהל של יזרעאל דאז, בכל מיני מסיבות בחדר האוכל. וזו כנראה אחת מהן.    "קוריוז"  ("הומורסקה")1954   מתערב אני אתכם כנגד כל מה שתחפצו,שכלכם מתחילים להסתכל בי כמו במשוגע, אם אני קם ומכריז באזניכם את השאלה: מי בכם אוהב עד כלות הנשמה את רופא השיניים, ואין תימה. אני כשלעצמי, למשל, שונא את החבורה הזו של ממרטי העצבים, שנאה עזה ממוות. מובן שגילוי דעת כזה נותן מקום לחשוב שחולה שיניים אני, אך טעות היא. במקרה יש לי שיניים בריאות כמו לסוס צעיר. אז מה לי ולרופאי שיניים, אתם שואלים? בעצם אין ביני לבינם כלום ברוך השם, אני מאמין שעד מאה ועשרים שנה. אלא שבעקיפין, לא כדרך הטבע בעזרת חור בשן, אירע לי לקלקל לחלוטין את יחסי איתם, בצורה זו: ערב אחד אני ישן לי ברצינות גמורה שינה שלפני ארוחת ערב, כדרך כל הברנשים הפשוטים הנחים מעמל יומם לקראת שנת הלילה והנה נמצא מישהו דופק בחזקה על דלתי. טוב עשיתי שהתעוררתי לאחר חמש דקות ונעניתי לו, שאם לא כן היה ממשיך ודופק שם עד סוף הדורות.  מתברר שזוהי החובשת שלנו ושמטרת ביקור הנימוסין שלה, הוא לשאול אם אפשר לשכן אצלי אחר כבוד, את רופא השיניים שלנו ללינת לילה, ושאני אדע למפרע שאין שום מקום אחר פרט למיטתו הפנויה של חברי, שקם ונסע לו לחופשה. יפה, כלומר יש לי ברירה? אני משיב חצי ער, וישן לגמרי מיד כשהיא מסתלקת. כמעט ששכחתי את כל העניין לגמרי כשאני חוזר לאחר כמה שעות לישון, והנה אני מוצא את הרופא כבר ישן שנת ישרים.  ומוטב כך, שאני פטור מלבדר את דעתו עד שיישן. וכשאני נכנס למיטה,חלה הפרעה קטנה בטקס הקדוש: הרופא שכנראה עמל קשות אותו יום בעקירת שיני חברי האומללים, חש עצמו עייף מכדי לישון במנוחה, ואי לזאת פצח בנחירה קלה ומעודנת,שאין עימה בעצם שום רע. נו, חושב אני לעצמי, כמה קשה מלאכת עקירת השיניים, אף על פי שאני רואה אותה לא יותר מתענוג יקר המציאות. אולם כאשר אמרתי, לא היה בנחירה זו כדי להפריעני משנתי, אך הרופא, דעתו אחרת הייתה. נחרה זו שלו הייתה לדידו רק כיוון מוקדם לכלי הנשיפה העצום התלוי לו, ומזדקר במרכז פרצופו, כי בטרם אדע מי ומה, הפכה זו לקול תרועה "נישא ברמה",העלול להחריד מתים מקברם. נסיתי להרדם ולא יכולתי. הנחרה חדרה לאוזני אף מבעד לשמיכה על הראש. נאלצתי לוותר על שינה כהלכתה והחלטתי להעירו. ישנן דרכים בדוקות לכך: אחת מהן היא נשיפת ארס של  שששששש...!  או  פססססס!  לתוך האוזניים, נסיתי ולא הועיל. ישנה עוד דרך: לקרוא בשמו, אך איני יודע עד היום מה שמו של זה, ואיך אקרא לו?  אולי "דוקטור"?  דוקטור!  קום! דוקטור אתה נוחר! אני צועק , אני צורח, אך כל אלה נשמעים כמוסיקת חלום ליל קיץ באזניו.  אני נבהל ממש מקולי המנסר בחשיכה, ושומע כבר קול יללת צחוק מטורפים מהחדר השני.  הם חושבים אותי למשוגע ללא ספק. גם אני לו שמעתי צעקות כאלה באמצע הלילה, הייתי בטוח שמשוגע הוא הצועק. ניסיתי איפה את הדרך השלישית: בנערי מעלי כל כללי נימוס נגשתי לטלטל את הרופא הנוחר טלטלת גבר. והנה, אך הנחתי עליו יד, התרומם הלה והתיישב לו על המיטה, שפשף עיניו, קנח אף, כחכח גרון ושאל: מה יש פה? זה שעה שאינך מניח לי לישון בשקט, אתה חולה? לא שעיתי לדבריו ומבלי לחכות הרבה התנפלתי למיטה ונרדמתי סוף סוף. כשהקיצותי, נעלם הרופא כלא היה .  דרכי הראשונה הייתה לרוץ אל החובשת ולפרק אותה לגורמיה השמנים.  ומי צץ לנגד עיני תיכף אם לא היא עצמה, נושאת בידה טס עמוס אוכל לאנשים חולי כלבת וגם מדחום ביד. "את חולה?" שאלתי, "אתה, לא?"   השיבה היא.  "מה? תיכף אחלה  מרוב כעס"צרחתי למולה בשיניים חורקות ואגרופים קמוצים, "מי סיפר לך, זאת?" "הרופא אמר לי זאת בבוקר, כשנסע" הודיעה. "ועוד סיפר לי הרופא", אמרה, "שלקוריוז מצחיק כזה לא זכה עוד במשך כל הקריירה שלו, אתה מבין?", אמרה, "הוא עצמו איננו דוקטור אלא סתם מרפא שיניים ולכן לא נענה לקריאתך "דוקטור", אף על פי שהיה ער כל הזמן. לכל היותר עונה הוא לקריאה "אדוני רופא השיניים", שלה הוא רגיל מאד". אני נשבע לכם שאפילו אני שובר את כל שיני, אינני נותן לשום רופא שיניים להימצא במחיצתי, לא לשם ריפוי ולא לשם שום טיפול אחר.     למען הגילוי הנאות: השפה כאן ספוגה מליצות בלשון סופר תקנית. לאחר יותר משישים שנים אני סבור שזה היה מיותר. אבל זאת היתה ההשפעה שהקרינו עלי יצחק למדן,דויד שמעונוביץ וסופרי תש"ח, וגם דיימון ראניון.    אתה לא זוכר שהיתה פה אז חובשת שמנה. היתה אז אחות אחת, דליה נתן (גלעד) שבכלל עבדה בבית חולים עפולה. הטיפול הרפואי היומיומי נמסר ל"חובשת". למטרה זו נבחרה בכל פעם בחורה אחרת עם רקע מתאים כלשהו. אתה זוכר שהחובשת ההיא היתה פלונית אראלה (אשתו של מיכה). יתכן שהדמות המתוארת היתה דוקא אחת, רינה'לה, שלא היתה חובשת אבל היתה העוזרת של רופא השיניים, בעיקר בלסובב עם דוושת רגל את המכונה לריפוי שיניים. שם רופא השיניים ההוא היה אוסקר זנדהויז. היתה לו מרפאה בחיפה ברחוב ארלוזורוב. הוא היה מגיע אחת לכמה שבועות באוטובוסים ליזרעאל. הוא התמיד בעבודתו כאן סתם בגלל איזו רוח חלוציות. אתה לא יכול להתאפק מלצטט קטע מתוך קלנועיות חמורית שכתבת אודותיו: "במרפאת שיניים הזאת היה ציוד של לפני חמישים שנים ויותר, כולל מכונת רופא שיניים בלי מנוע חשמלי, שבמקום זה יש דוושה ענקית שהסייעת הייתה  דורכת עליה ודורכת (כמו בפלך מימי הביניים) בכדי לסובב את המכונה, בזמן שהרופא  קודח למישהו את הראש. כל מיני אנשים טובים אומרים לנו שאנחנו נראים עכשיו טוב מאד.  אבל על פי מצב השיניים שלנו אפשר  תיכף לדעת שבעוד ארבעה חדשים נהייה כבר בני ששים ושמונה. אין פלא שב 1961, כשהיינו שליחים בחוות ההכשרה שליד יוהניסבורג,  כבר הספיקה ללכת לנו עוד שן והיה צריך לעשות משהו.  קיבלנו  איכשהו כתובת של רופא שיניים (יהודי כמובן) והגענו אליו. זה היה ביוהניסבורג, ברחוב JEPPY   והרופא היה ד"ר קסל.  אנחנו לא ידענו אז שזה הרחוב של הרופאים של כל הסלבריטיז בעיר.  גם לא ידענו שהד"ר  קסל הוא בכלל  מרצה ראשי באוניברסיטה לרפואת שיניים, ושהוא גם אחד משבט הקסלים הידוע, ששניים מהם, אפילו הגיעו ליזרעאל – טרי קסל ו"גרוב" קסל.  עוד אחד מהשבט, היה בכלל חניך-זאטוט ושמן מ"הבונים", שאותו היינו מושכים ברגליים,  כל בוקר במחנה –קיץ  ב"אייגודה", שיקום כבר. היום הוא ג'רלד קסל, כתב  ושדרן  ה-C.N.N.    בירושלים.  היה גם עוד אחד, חנן קסל, שהיה מזכיר "הבונים" בדרום אפריקה ונדמה לנו (אולי) שהוא היה הבן של הד"ר קסל. אחרי שבדק הדוקטור קסל את השיניים ועשה צילום על הרגע ,(בשבילנו זה היה אז חידוש מדהים) שאל בנימוס אם אנחנו זוכרים מי עשה לנו את השן התותבת שם למעלה משמאל.  אמרנו לו שזה הרופא שיניים של הקיבוץ ושהוא בכלל לא רופא שיניים אלא  מ  ר  פ  א  שיניים  (מי שזוכר מה זה). "אפשר לצלם את השן הזאת על חשבוני ?"  שאל ד"ר קאסל, "זאת  אחת העבודות הכי מושלמות שראיתי בחיים שלי, הוסיף, ואני רוצה להראות את הפה הזה שלכם לסטודנטים ". לפני איזה ארבע שנים, כשעוד היה אצלנו רופא השיניים, הד"ר אריה צידון, קרה לנו בערך אותו הדבר.   דבר ראשון, (אחרי ששאל מה זה חצי צרה ? ולא ידענו והוא אמר שחצי צרה זה פולנייה נמוכה) שאל אריה צידון, מאיפה השן הזאת שם למעלה משמאל. מניה וביה אמרנו שאת זה עשה מרפא שיניים אחד, שבעצם היתה לו קליניקה ברחוב ארלוזורוב בחיפה, מאיפה שרופא השיניים ד"ר אריה צידון, בא אלינו. שמו של המרפא שיניים  ה  ה  ו  א,  אם אנחנו לא טועים, ( אמרנו לאריה)  היה אוסקר זנדהאוז. כל האינסטרומנטים  נפלו לאריה צידון מהידיים. "אתה רוצה להגיד לי שאוסקר עבד אצלכם פה בקיבוץ"?! פלט בחוסר אמון. האוסקר  זנדהאוז  הזה,  אם לא איכפת לך, באמת היה "מרפא שיניים" אבל גם  המורה   בהא הידיעה של כל הדוקטורים לשיניים בכל צפון הארץ. מה אתה יודע בכלל על אוסקר זנדהאוז?! לא הרבה.  רק זה שהוא היה מגיע כמו שעון מחיפה, באוטובוס. עושה את הדרך מהבודקע של "אגד" עם מגפיים בבוץ או סתם ככה באבק.  רינה'לה  (ז"ל) היתה  מחכה לו בשביל להיות הסייעת וגם לסובב בשבילו את המכונת רופא שיניים. הוא לא היה מתבייש לעשות לכל אחד גם את ניקוי הפה מאבנית ושאר כולרות, מה שהיום עושה רק שיננית. הוא היה רופא שיניים מצויין, ואנחנו פעם נסענו אליו לחיפה בשביל לסדר את השן   ההיא, בלי תור ובלי בטיח.   הוא היה עדין כמו אחד שלא יכול להרוג זבוב, עם חוש הומור הונגרי-צ'כי אמיתי. אבל הוא בהחלט היה יכול לרצוח, בלי למצמץ, את מי שהתחצף להגיד מילה נגד "מכבי חיפה". את זה אנחנו זוכרים מפני שאנחנו שרופים של "הפועל תל-אביב" ממזמן מאד." ועוד משהו: המושג "מרפא שיניים" היה נפוץ מאד לפני קום המדינה וגם לאחר מכן. היו בארץ שני סוגים של מומחים לריפוי שיניים: סוג אחד הוגדר כ"רופא שיניים" והשני "מרפא שיניים". כולם היו מומחים במקצועם במידה שווה. אלא שמרפאי השיניים הגיעו, כנראה, ממזרח אירופה, בלי תעודה אוניברסיטאית שסיפקה את משרד הבריאות של ממשלת המנדט. לכן נאלצו לכתוב על שלט מרפאתם – "מרפא שיניים".

דרג את התוכן: