יום שבת, 20 ביוני 2020

עלה והגשם

פעם היה בקיבוץ  בית ספר "טיץ". זאת היתה פנימיה של תלמידים בלבד, בי"ס מקצועי למסגרות ולנגרות. 

זה היה מוסד מפורסם מאד מכל מיני בחינות.

 

                                    כְּשֶׁתֵצְאוּ לָחַיִים וְלַדֶּרֶךְ

                                    וְתוֹלִידוּ בַּנִים וּבַנוֹת

                                    תִּזְכְּרוּ גַם אוֹתָנוּ הַ"טִיצִים"

                                    הַדּוֹפְקִים מִזְרוֹנִים בַּלֵּילוֹת. 

 

 

אתה זוכר שהמשאית לקחה אתכם למעיין ברוך, אל הצריפים החדשים של מחנה הנחל שם.  סידרו אתכם חמישה חבר'ה בחדר אחד צפוף ואתה לא ידעת מה יהיה אתך.

אתה ביקשת מהמ"מ החדש זיגנר שיסדרו אותך לעבודה קלה בקיבוץ, לא בשדה ולא במאמץ.

אתה זוכר שהעבודה הראשונה שעשית במעיין ברוך, הייתה למתוח חוט ברזל דק על מאות מסגרות של חלות דבש של כוורות. את זה עשית בזריזות, בישיבה ובניחותא. שלמה, איש המכוורת  היה מבסוט ממך מאד.

שתי הטראומות שבהן נזכרת התחילו  באיבחה אחת אבל הסתיימו לאט לאט. זה לקח חודשים עד שהתאוששת ויכולת לעבוד אפילו בבניין. עכשו אתה עושה הפסקה וחוזר שנה לאחור, בעניין מסויים. זה קצת קשה אבל בגיל שמונים ושתיים אתה מחליט לחדול מלהיות אחד מל"ו צדיקים ולגלות מה בדיוק עשית. 

 

שנה קודם, בחופש של חנוכה, יצאו ה"שמיניות" של התנועה המאוחדת לטיול לאילת. אתה זוכר שההתרגשות היתה גדולה וכל העדה בקן כולם הסתובבו ודברו רק על זה ושאלו אחד את השני איך מתכוננים לכזה טיול ומה יהיה.

המדריך האחראי עליכם בעניין הטיול היה אחד עמוס, קצת יותר מבוגר מכם, אתה לא זוכר מאיזה קיבוץ או מושב הוא הגיע.

הוא הודיע לכל העדה שהטיול יעלה לכל אחד שמונה לירות. זה היה אז הון תועפות, אבל כולם שתקו, ספגו וידעו שהם איכשהו יצאו לטיול בעזרת אמא ואבא.

רק אחת ושמה מירה'לה לוינשטיין הודיעה בקול רם וברור:

"אין לי כסף ואני לא יוצאת לטיול". מירה'לה הייתה אחת מהדמויות המרכזיות בעדה. היא היתה תלמידה מוכשרת, למדה בגימנסיה עירונית ובעתיד היא תהיה רופאה אחרי שתתחתן עם דוֹדִיק גוֹלוֹמְבּ.

מירה'לה ואחיה ביני (דמות ידועה מאד בתנועה) היו יתומים וגרו במעונות עובדים ח'. אתה שמעת את דברי מירה'לה והלכת הביתה. זאת הייתה התקופה, בה עבדת בברזלנות בניין. הכסף היה מצוי בכיסך. כל החבר'ה היו משנוררים ממך סיגריות "פליירס", וכאלה.  

כולם ידעו שאתה עובד בבניין ויכול לקנות המון דברים. אחרי ארבעה ימים, בפעולה הבאה בתנועה, גררת את המדריך עמוס הצידה ושאלת אותו בשקט אם הבעיה של מירה'לה לוינשטיין נפתרה. הוא אמר שלא, אין כסף וזהו.

באין רואים שלפת מכיסך שמונה לירות ואמרת לו:

"זה בשבילה ושלא תעז לספר על כך לאיש". הוא הודה לך ואמר  שזה יפה מאוד מצידך. מירה'לה יצאה לטיול בידיעה שאיכשהו נאסף כסף מהרבה חברי העדה וזה הסתדר. על דפים אלה אתה חושף את הסיפור בפעם הראשונה בחייך. טוב, אי אפשר להיות צדיק של מתן בסתר כל הזמן, בכל אופן לא אתה אחרי ששים וחמש שנים.

אתה זוכר את הטיול הזה לאילת. הגעתם מאוחר בלילה לישון בבאר שבע  אחרי שבדרך לשם הראו לכם את משטרת עירק סווידאן ,זה המבצר שאיים על קיבוץ נגבה.למחרת בבוקר התחילה הרפתקת הטיול המשאיות פנו דרומה לבאר שבע הדרכים היו רק דרכי עפר בתוואים שונים.בכל קטע היו כמה שבילי נסיעה.בלילה הקודם ירד שם גשם. לאורך כל היום עסקנו בחילוץ המשאית מן הבוץ או בעזרה להוציא אותה מאיזה ואדי. בשעת הצהריים הגעתם למרגלות העיר הנבאטית עבדה(עבדת).  


 אתה זוכר שאת הטיול הזה הדריך מנשקה הראל בכבודו ובעצמו.הוא הצעיד את כולכם בכל חורבות העיר וגם למערת קבורה ענקית שהייתה שם. אתה זוכר שאחרי זה נסעתם כמה שעות. בלילה הגעתם למקום שקראו לו אז נקודה  1002 (היום – מצפה רמון).

היה שם קור כלבים ואי אפשר היה לישון כל הלילה.

אתה זוכר שמשם ירדתם למכתש רמון ובמשך שלושה ימים לבד במדבר נגררתם עם כל הציוד על הגב אוכל ומים בשביל לשרוד. כך עד מוצא נחל ג'ירפי.

שם המתינו משאיות ונסעתם לאילת בדרך העפר ההיסטורית לפני שהיה שם בכלל כביש. אתה זוכר  איך הגעתם  וישנתם על  החוף.

כל אילת הייתה רק הבקתות של אום-רשרש ואיזה צריף מכבסה של הקיבוץ המאוחד. היו שם לא מעט אנשים, בדרך כלל כל מיני תמהונים והרפתקנים. אתה זוכר איך בדרך חזרה, בעין חוסוב, (חצבה) תחת העץ הגדול בן אלפי השנים, הטיול עצר לארוחת בוקר. זאת היתה בדיחה גרועה, מפני שכל האוכל נגמר עוד יום קודם ולא היה  לאכול אפילו פירור.

אתה זוכר שצ'ינגה ואתה גרדתם מאחת המשאיות רבע לחם יבש לגמרי וקופסת שימורים בלי העטיפה, שאי אפשר לדעת מה יש בפנים. עם זה פרשתם מאחורי סלע . הצלחתם לפתוח את הקופסא וזאת היתה ריבת תפוזים. אתם זללתם את הרבע לחם ואת כל הריבה.זה מה שהחזיק אותך חי עד לאותו יום מאוחר בערב, כשהגעת הביתה ואכלת אצל אמא כל מה שהיה לה בבית.

 

ובחזרה לנח"ל במעין ברוך.

לאחר כמה שבועות בנח"ל בקיבוץ, ניגש אליך המ"מ (שהתחלף - במקום זיגנר עוד פעם יאיר צוקרמן).

הוא סיפר לך שהמחלקה קיבלה מקום אחד למחנה נופש צבאי ועליך להגיע לשם כדי שתבריא ותחליף כוחות. נסעת למחנה הנופש. המקום היה בשדרות הנשיא בכרמל, לפני שמסתובבים בחזרה העירה או לפני שממשיכים לכרמל הצרפתי. זה נראה כמו בית מלון  לשעבר, ובו חדרי אירוח, חדר אוכל גדול, מקום לשחק טניס שולחן וחצר אחורית מרוצפת, ששימשה לריקודים סלוניים.

רוב האוכלוסיה היו קצינים ובעלי דרגות. טירונים כמוך היו שם מעט מאוד. מנהלת המקום היתה אחת יפהפיה, אולי בת חמישים, שמה היה טוֹדי.  היא התיחסה יפה מאוד אל כולם ואפילו אותך כינתה פעם בובלה. האוכל, במושגים של הימים ההם, היה מצוין והרבה – כמה שרוצים. בכל ערב היו שם ריקודים, משחקי פינג פונג או אפשרות לצאת מהמקום ולחזור עד שעה עשר. אתה ישנת בחדר רב מיטות ולידך בחורצ'יק צעיר, עולה חדש שאמר לך שהוא מהנח"ל בנתיב הל"ה.

אתם התחברתם קצת. ערב אחד הוא שאל אותך אם אתה רוצה לזיין צ'וּק צ'וּק צ'וּק. היתה מבוכה גדולה. היית אמנם בן שמונה-עשרה פלוס, אבל בתול לגמרי ולא הבנת למה בדיוק הוא מתכוון. אחרי ששאלת הוא אמר "אם יש לך כסף אז הולכים לזונה".

 

לקח לך קצת זמן להתרגל לרעיון ולבסוף הסכמת ללכת אתו לאן שיקח אותך. ירדתם להדר, הלכתם לאורך רחוב הנביאים עד לאיפה שהיה אחרי זה קולנוע מאי, והתחלתם לרדת במדרגות רחוב הבּוּרְג'. אחרי קטע אחד של מדרגות פניתם ימינה וניגשתם אל מה שנראה לך כמו בית ערבי קטן, בנוי אבן. לקראתכם יצא ילד ואמר שצריך לחכות כי הגברת אוכלת. המתנתם ואחרי זמן מה אתה נכנסת פנימה. הגברת האמורה ניצבה בחדר קטנטן, עדיין לועסת את הפיתה ומנגבת אותה במשהו. רק עכשו, בעת כתיבת הדברים, אתה חושב שהגברת היתה אולי לא בדיוק מהעם היהודי. זה לא היה מה שאכפת לך. היא הסתכלה עליך ואמרה להוריד את המכנסיים וגם שאלה אם יש לך קונדום. ליד המיטה היה שולחן קטן ועליו מפוזרים הרבה כאלה. אתה זוכר שהודעת לה שיש לך אחד משלך. היא אמרה: "טוב אז יאללה". היא נשכבה על גבה, פיסקה את רגליה והזמינה אותך לבוא  .

אתה זוכר שנשכבת עליה ותוך כמה שניות היא העירה בחיוך "זאת הפעם הראשונה שלך."

אתה לא השבת אבל היא הכניסה את הזין לתוכה. זה לקח אולי חצי רגע, אתה סיימת, קמת , התלבשת ושילמת את הלירה וששים וחמישה גרוש שעלה התענוג (הרבה כסף).    

אתה זוכר שכשיצאת שאל אותך חברך "נו, איך היה". בסדר, אמרת, אבל למען האמת זה לא היה כלום, חוץ מאיזה רצון לשרוד את המבחן הזה. שום הנאה מינית לא זכורה לך. כשחזרת למעין ברוך לא סיפרת על כך לאיש. זה מה שאתה זכרת.  אבל, להפתעתך, היה אחד, צוויגלה,  שאין דבר שהוא לא ידע. לאחר שנים הרבה, בשיחת טלפון, הוא הזכיר לך שאתה כן אמרת שהיית אצל זונה. מזכירות ההכשרה רצו לזרוק אותך.

שאלת אותו אז למה הם לא עשו את זה? הוא אמר שזה מפני שאף אחד לא האמין שזה באמת קרה ואתה סתם שיקרת. אתה לא יודע מה יגידו על הסיפור הזה הנכדים והנכדות שלך אבל לא אכפת, אתה לא דופק חשבון כאן על שום דבר.

 

ובחזרה ל-1941-42.

אמא שלך לקחה אותך ואת אחיך, שעוד ישב בעגלה, לטיול של שבת בבוקר. בקטע של רחוב פרישמן, בין בן יהודה לירקון, ראה אחיך איש שמוכר אסקימו.

אחיך אהב ממתקים ולא היה אכפת לו שום דבר חוץ מממתקים. הוא קרה לכל הממתקים "דְיַיבִּי".

הוא רצה מאמא דייבי ואמא אמרה לו שאין כסף ואין דייבי. הוא לא ויתר ובצרחות אימים העיר את כל הרחוב מתנומת בוקר השבת. כך, עד שאיש אחד בקומה השלישית יצא וצעק על אמא שלך "תשתיקי את החרה הקטן!"

אבל לאחיך זה לא הזיז והוא המשיך לצרוח. אז האיש הזה לקח חצי גרוש וזרק מהקומה השלישית לרחוב ואמר שהיא תקנה לו אסקימו העיקר שישתוק וזה מה שהיה.  

 

אתה זוכר איך בשבת אחר הצהריים הלכתם – אמא ושניכם - לטייל ברחוב בן יהודה קרוב לאלנבי. זה היה באמצע המלחמה וכל בתי הקפה המו מיהודים פולנים שקשקשו, אכלו ושתו. אתה ואחיך התעקשתם להיכנס לבית קפה ולקבל משהו. אמא שלך נשברה והתיישבה יחד אתכם אל שולחן בבית הקפה. הזמנתם כוס גזוז וחתיכת עוגה.

כשסיימתם ביקש המלצר ארבעה וחצי גרוש תמורה הגזוז והעוגה. אמא שלך החוירה הוציאה מהארנק את הכסף ושילמה. אחר כך הלכתם למרחק שני בתים משם, הסתובבתם לרחוב טרומפלדור. שם עצרה אתכם אמא, משכה לכם בכל כוחה באזניים ואמרה כך:

"ילדים, ישמרכם אלוהים מלאכול את הקקה הזה ומלשתות את הפישה הזה" . ארבעה וחצי גרוש היה כמעט כל הסכום שאמא היתה מוציאה בשוק הכרמל ביום ששי בבוקר על  כל האוכל של שבת. את זה אתה זוכר עד היום.  עד היום אתה לא אוהב לאכול במסעדות.

כשאשתך רוצה להקניט אותך בעניין הזה  היא מזכירה לך את הסיפור ההוא. אולי מאותה שבת אחרי הצהריים אתה זוכר עוד משהו. כשהלכתם לטייל בצד השני של הרחוב, על יד קולנוע "גן רינה", היתה המדרכה הומה מאנשים שטיילו בשבת אחרי הצהריים.

בשנה ההיא היו ברחוב גם הרבה מאוד חיילים מהצבא הבריטי. הם נאלצו לשתות הרבה משקאות קרים כי אסור היה למכור להם בירה. אתם עמדתם ליד אשה צעירה ובנה הקטן, בן אולי שלוש.  פתאום עצר לידה חייל אוסטרלי, עם כובע כזה גדול. הוא הביט באשה, התכופף, חטף את הילד הקטן בידיו, הרים אותו אל-על, חיבק אותו ונישק את מצחו. האשה לא נבהלה וצפתה בשקט בנעשה.  

אחר כך הסביר החייל את מעשהו (באנגלית כמובן, אבל נודע לנו מה אמר). הוא אמר לאמא של הילד:

"הילד הזה נורא דומה לבן שלי שהשארתי באוסטרליה. אני לא יכול להתאפק. החייל האוסטרלי התחיל לבכות, ניגב את דמעותיו, שחרר את הילד לידים שלך האמא שלו, הוציא עשרה גרוש ונתן לילד (הון תועפות).

זאת היתה תקופה  שהחיילים הבריטים התקבלו בארץ באהדה גדולה. היתה שמועה שאפילו המוסדות הלאומיים בקשו מהבחורות לעודד ולפנק את החיילים  שהיו הרחק מביתם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה