זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח.
סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי.
אין ברירה.
בזיכרונות שלך, כל הדרכים מובילות אותך שוב לתאטרון.
כשהגעת קודם ל-1985, לציור, זה היה אחרי תקופה של עיסוק אינטנסיבי ביצירה:
כתבת את "סיפורי בעל ואהליבה", ביימת הצגות סיום י"ב בקיבוצים עברון, מזרע, מעברות ואת חג השלושים בקיבוץ מצר ועוד ועוד.
זה היה צפוף מאד מאד.
מה שקצת דילל את הצפיפות אירע ב- 1982.
יום אחד בו ישבת בסטודיו שלך, שהיה אז במקלט גדול, קרוב לבית. ירדו אליך למקלט, בלי הודעה מוקדמת, שני חברים נכבדים:
שמעון זילס, מרכז המשק וגדעון טלטש, מזכיר הקיבוץ. אתה הופתעת לחלוטין.
בלי לבזבז זמן הם אמרו לך:
"אתה עוזב את הכל, לא אכפת לנו מה והולך ממחר בבוקר לרכז את ענף הבניין.
אתה שאלת "למה?", הרי יש שם שני חברים בקיאים ומנוסים. אז הם השיבו שיש שם ברדק אחד גדול ויש לחץ חברתי ומשקי שאתה תכנס לעסק הזה בשביל שיהיו שם איזה שהוא סדר ושקיפות. לא נחמד להרחיב על זה את הדיבור, אז לא תרחיב. זה בהחלט מזכיר לך את הסצינה ההיא שבאו לנגריה ואמרו לך לעזוב הכל ולהיות מרכז וועדת חינוך. זיכרון טוב וגם לא כל כך טוב.
למחרת בבוקר התיצבת במשרד של ענף הבניין, שהיה אז בבאסין הראשון.
ישבו שם איזי לויתן ובני סיגל. הם עסקו בכל מיני רשימות לא מובנות ודברו בטלפון עם קבלנים והציגו בפניך את האינסטלטור מדַבּוּרִיָה, את שני הטפסנים – חָאגִ'י וחֶזְקֶל (כינוי מבודח) מאיכסל ואת הצבע דאוּד, גם כן מדבוריה. היה עוד פועל טירון, טלאל עומרי מסנדלה.
עם הצוות הזה וכל מיני קבלנים מכל העמק התנהל ענף הבניין.
אתה זוכר במטושטש שזה עתה עמדו לסיים את בניית התוספת למחסן הבגדים וכמעט שום דבר אחר לא.
אתה זוכר שאיזי ובני לא בדיוק ידעו מה עושים אתך ומה זה פתאום היה כל כך דחוף לשים אותך בבניין.
תוך כדי העלאת הזיכרונות אתה משתכנע בעובדה מאוד מאוד לא נעימה, הזכרונות מלפני 30 שנים יותר מעומעמים ופחות מדוייקים מהזיכרונות שמלפני 80 שנים, האלצהיימר נדבק דווקא לשנים האחרונות.
אתה משוכנע שאנשים במשק (אם יקראו את זה) יטילו ספק או יספקו גירסאות שונות לכל מה שתזכור מהתקופה הזאת. אין מה לעשות וזה הדמנציה הפרטית שלך ולא של אף אחד אחר.
אז כאמור לא ידעו ולא תפסו איזי ובני מה בדיוק עושים איתך. לעומת זה אתה לא הבנת כלום ממה ואיך ולמה הם עושים כל דבר בכל ענף הבניין.
אז התחלת לעשות מה שאתה חושב בכל מה שקשור לארגון הענף כמו שצריך ועשית את זה בלי אישורם ובלי הסכמתם וכנגד הבנתם באיך צריך להיות הענף הזה. אתה זוכר שמתישהו הם פשוט עברו לעבוד במקומות אחרים.
אתה זוכר שכשנכנסת לבניין היו חומרי בניה שונים ומשונים פזורים בכל שטח הקיבוץ ואף אחד לא זכר בדיוק איפה.
היו המון בלוקים הרבה ברזל בניין, שקי מלט שנשכחו והתאבנו, גם כל מיני בלטות, חביות עם סיד ואפילו כלי עבודה וגם הרים של פלנקות עזובות שאפשר היה לנקות ולחזור ולהשתמש.
בתוך חצר המשק, בעיקר סביב מה שהיה פעם בית האימון לאפרוחים, בצידו המזרחי של המבנה, היו הרי גרוטאות של לולים ישנים שפורקו וסתם נזרקו. כל המקום טבל בביצה אין סופית שהחזיקה מעמד גם בחורף וגם בקיץ ושבכלל אי אפשר היה לעבור שם.
אתה התלבשת על טרקטור ה"אינטרנשיונל" שהפכו אותו למלגזה והתחלת לפנות את כל הבלאגן שמסביב לבית האימון.
אחר כך הזמנת איזה 15 משאיות "הֵיבֶר" עם חִיזְרִיה (חצץ בזלת דק) ועם מחלוטה (חול מחצבה) ואיתם ייבשת את הביצה ונהיה שם מגרש גדול ונקי וישר לתפארת.
התחלת להסתובב עם המלגזה בכל רחבי הקיבוץ ואספת על משטחים את כל חומרי הבניין המפוזרים והשכוחים.
תוך כדי כך התגלו עוד ועוד "מציאות" כמו הרבה מאוד בלוקים 10 שכמעט ולא משתמשים בהם וגם קרשים של 5/20 המשמשים להובלת מריצות עם בטון.
כל זה קרה כבר אחרי שסיימו לבנות את חדר האוכל החדש של יזרעאל. חדר האוכל הקודם נעזב ולא שימש לשום דבר חוץ מהמועדון מתחתיו.
אתה נוכחת ש-
א. לפועלים אין מה לעשות.
ב. שמזכירות הקיבוץ כולה והנהלת חשבונות היו תקועות עדיין בקצה חדר האוכל צריף.
ג. שבחצר החדשה של ענף הבניין, זאת שכל-כך סידרת, הצטברו המון בלוקים סתם. בלי כתובת.
אתה סיכמת עם מי שסיכמת במזכירות להפוך את כל המטבח הישן לכמה חדרים עם מסדרון רחב שישמשו למזכירות ולהנהלת חשבונות. כל זה היה סוג של שלב א' של שיפוץ המקום והחלפת יעודו. הכל במינימום הוצאות כי לא היה בשביל זה שום תקציב רשמי. אפילו את קווי החשמל עשיתם בצינורות גלויים על פני הקירות (משהו זמני), הריצוף המקורי המיושן לא הוחלף וכו'.
תוך זמן קצר יכלו כל מזכירות הקיבוץ והנהלת חשבונות לעבור בשמחה רבה למשכנם החדש.
אתה חיפשת עוד מה לעשות.
אתה לא כל כך זוכר מי, מתי ואיך החליטו בכלל לעשות משהו בבניין. גם זה היה מוקד לויכוחים מרים וחריפים. לפני שבנו את חדר האוכל החדיש חסלו כליל את כל אזור הדשא הגדול ההיסטורי של יזרעאל של הצריפים והאבק. גם את הדשא וגם את כל הצריפים שסביבו.
בשירים שחיברת מתישהו, כינית את הסביבה הזאת "רוח על צריפים ועל גבעה".
לפני שנכנסת לעבוד בבניין הוקמו מחדש ארבעה צריפים שוודיים שזה עתה פורקו, אחד כמועדון לחברה הבוגרת ועוד שלושה לשיכון צעירים. אחד מהצריפים שנותרו מפורקים וזרוקים איפה שהיום מחסן "מייטרוניקס" החדש, היה בכלל מה שקראו צריף "פיני".
הצריפים הפיניים היו מסודרים אז בעיגול סביב הדשא הגדול. אחד מהם נשרף פעם לגמרי. כשאתה חזרת מחיפה אחרי שנתיים בתנועה המאוחדת, גרת באותו הצריף בצד הצפוני שלו.
אתה זוכר את אחד מדיירי הצריף הזה, דודי סילבוביץ, שנהרג אחר כך, במלחמת יום כיפור בטנק.
היה שם קר נורא בחורף ואמא שלך קנתה לך גם כֶּסֶת (פֶרֶאנֵה באידיש) וגם תנור נפט עגול וגבוה מהדור הקודם "לתנורי פרידמן".
אז לקחתם, צוות הבניין, את מה שנשאר מאחד מהצריפים הפינים ובניתם מחלקיו מחסן גדול לענף הנוי. נדמה לך (אתה לא בדיוק יכול לראות) שהדבר הזה עדיין קיים ועומד ליד החשמלייה.
מבצע חשוב במיוחד היה הפיכת צידו הצפוני של בית האימון לאפרוחים, למשרד ענף הבניין. המקום המשופץ כלל מחסן לקרשים וצבעים, משרד די מהודר, בית שימוש, וחדר מלתחה לפועלים, כולל מקלחת מים חמים.
כבר קודם היה שם מחסן האינסטלציה ואתם הוספתם גם מחסן לשקי מלט. י
דוע לך שלא כל הקיבוץ אהב את האימפריה הזאת של ענף הבניין אבל לא יועיל, אתה האמנת שככה זה צריך להיות וככה גם צריך, שתהיה המלתחה לפועלים (נשארת סוציאליסט חסר תקנה).
מתי שהוא, תוך כדי ואחרי, קיבל הקיבוץ תקציב מהסוכנות לבניית שיכון להורי החברים. עכשיו הגעת להקמת בנינים אמיתיים, שיכולת לקבוע את טיבם ואת איכותם.
אתה זוכר שהוצאת ממחלקת התכנון שהיתה אז בבית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין בתל אביב, כל מיני שיכונים בקיבוץ.
מאוד נראתה לכם תוכנית של בתים שנבנו בקיבוץ "גבים".
התוכניות היו לשתי קומות. אבל אתה עשית מזה שלושה בתים, של שתי דירות כל אחד. הכל על קומה אחת.
על זה אתה זוכר כמה דברים מיוחדים:
בניגוד למה שעשו עד אז, הרמת את תחתיות הבתים ביותר מחצי מטר. זאת במטרה למנוע ביצות מסביב לבתים. מתחת לרצפה שפכתם הר של חזרייה, מה שמנע הצטברות של מים מתחת לבתים.
כשביצעתם את פיתוח השטח מסביב, דאגת שכל בית יהיה כאילו בראש גבעה. גם זה להסדיר את הניקוז של מי הגשם. נדמה לך שבבתים האלה השתמשתם בפעם הראשונה במשטחים של בטון דרוך במקום כל היציקה של רצפת הבית על היסודות. זאת היתה חוויה מרעישה גם בשביל הטפסנים הערבים, שאת מקצועם רכשו עוד ב"סולל בונה" בעפולה, אצל טוֹמַשוֹב המיתולוגי.
אתה זוכר עוד משהו. על פי תכנית הקונסטרוקציה של הבתים האלה (לשתי קומות) היה היסוד כלונסאות בקוטר 50 ס"מ. הטפסנים שלך טענו שלקומה אחת מספיק כלונסאות של 25 ס"מ, אבל אתה התעקשת על 50 ס"מ קוטר הכלונסאה, חרף ה"בזבוז" בבטון.
כל הבתים הבנויים ביזרעאל סובלים מסדקים הנובעים מזה ש"האדמה עובדת".
חזרת ובדקת לאורך השנים ובבתי ההורים האלה אין שום סדק, זה למה התעקשת.
לא הכל יצא כל כך נחמד. בפעם הראשונה ביזרעאל בניתם גג רעפי קרמיקה אמיתיים. הרעפים שהגיעו היו בחלקם שבורים ולא כולם באותה מידה. אלו היו רעפים מטורקיה. עד היום אתה לא כל כך אוהב את הטורקים בגלל זה. ועוד פעם, תוך כדי ובאמצע לבנות בתים לצעירים בדירות של 28 ממ"ר כולל חדר וחצי ושרותים.
אז טוב. חוזרים לרגע ל-1977. לא בדיוק לרגע כי זה מתי שעשית את חג החמישים לקיבוץ רמת דוד. וזה מתי שעשו עליך ביזרעאל חגיגה ענקית בסגנון "אלה הם חייך". בכלל נהיית, במחילה, מין סלבריטי שכל מיני חברים ובני משק רוצים לעשות עליו סרט במשך לימודי הקולנוע שלהם, אבל זה היה באמת סיפור.
את כל הפרוייקט אירגנו צביה אשד וצביקה עמיחי. במשך חודשים הם התרוצצו בכל הארץ לחפש ולראיין ולזמן כל מיני אנשים שליוו אותך בכל תולדותיך. למשל את רחל יִנְחַל, המורה מכיתה ב' בבית חינוך בצפון.
כמובן שעשו מזה סוד מוחלט בהחלט. זה היה בזמן החזרות לחג ה-50 של רמת-דוד. אנשי רמת-דוד הבטיחו והתחייבו למארגני החגיגה ביזרעאל שאתה תהיה פנוי מחזרות באותו ערב. אבל אתה שיגעת אותם והתעקשת לקיים חזרות דווקא בערב ההוא עד שהם נשברו ופברקו איזה אסון שבגללו אי אפשר לעשות חזרות.
כל זה היה מזמן ואתה לא זוכר מזה יותר מידי.
רק זה שהיה מרגש ומחמם את הלב ועושה טוב על הנשמה.
לקבל כבוד מכל כך הרבה יכול להיות ממש נחמד.
המגרש בו היו אמורים להיבנות שיכוני הצעירים היה בצד המזרחי של הקיבוץ, באזור קצת נטוש שהיה גם מזבלה שאין סוף שאריות בניין וגדרות תייל שנפרצו ומה לא. המגרש היה בגובה כביש הכניסה הקיים במשק, מיקום הבתים היה קרוב מאוד לאיפה שכל המשאיות והטרקטורים וסתם כולם עוברים כל היום. צידו הצפוני של המגרש המקורי יצא גבוה בכמה מטרים טובים מעל כביש המערכת העובר בין בריכת השחיה להסתעפות שבאזור הלולים.
בעד נגד הבעיות האלה החלטת יחד עם צוות הבניין, שכלל כבר ארבעה חברים, לעשות מעשה קצת קיצוני במיקום שיכון הצעירים הזה. אתם החלטתם להנמיך את פני השטח בלמעלה משלושה מטר כך שהבתים יהיה נמוכים מהכביש הדרומי ולא כל-כך גבוהים מהכביש הצפוני.
תוך עמל מפרך של המלגזה, הצלחת לפנות את כל המזבלה שהייתה שם. היה מכל דבר. את מה שראוי לשימוש העברתם לחצר הבניין שעל-יד המשרד ואת השאר למזבלה הרשמית שהיתה אז בקצה איזור הלולים. אתה זוכר שזה היה די מדהים לגלות מתחת לשאריות שהצטברו במשך שנים מגרש גדול ונרחב.
עכשיו החל מבצע הנמכת פני השטח. בהתחלה עבדו שם שני שופלים. הם הצליחו בקושי לגרד את סלע הגיר ואת החיזרייה. אתה התייאשת מהשופלים וזימנת לעבודה בולדוזר קטרפילר d-8. זאת הייתה מפלצת מפחידה עם רעש איום ונורא.
אבל דווקא היא הצליחה לפרוץ כמו שצריך לעומק הקרקע ובתוך עבודה של קצת יותר מיום חפרה ויישרה מגרש לתפארת. אתה זוכר איך בן המשק רונן נחושתן, שבצבא היה קצין במשהו שהיה קשור למדידת שטח, עמד מאחורי הנֵוֵלִיר (מכשיר מדידה) ואתה מהצד השני של המגרש עם הלָטָה ההפוכה מסמנים בדיוק את קווי הבניינים.
כשעוד היית בבית החינוך בצפון תל-אביב, אולי בכיתה א', היה מין ריקוד משחק. שני מעגלי ילדות וילדים משיקים זה לזה.
במקום בו הם נוגעים תעמוד ילדה ומולה ילד.
שניהם מרימים ידיים ויוצרים כאילו גשר בינהם וכולם שרים עד שכולם מבצעים את בניין הגשר, או עד הצילצול לשיעור הבא. והשיר ממש פשוט.
אתה מצאת ב"זמרשת" מיליון גירסאות שלא שמעת בחיים.
אתם שרתם ככה, שלוש פעמים את השורה הראשונה ופעם אחת את השורה השניה: שנינו הגשר ניבנה X 3
על נחל שוטף.
עם ה"לפני שאתה שוכח", אתה מגיע בעמוד האחרון לאיזה שהוא שלב, בו אתה חי ביזרעאל כבר 51 שנים.
אתה מספר פה הרבה ואם שכחת אז הנה ציטטה מתחילת המסמך:
כל זה הוא לא היסטוריה, לא מדע מדוייק ולא אוטוביוגרפיה מדוייקת.
שום דבר. שום דבר חוץ ממה שאתה זוכר ואיך שאתה זוכר ואין כאן מקום לחקור אותך שתי וערב.
אתה גם הנאשם וגם שאר העדים במשפט התולדות. נקודה, נקודה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה