יום חמישי, 11 ביוני 2020

נמך צ'ינגה הגעלת כלים וניפוץ המוך

זכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

 

 

לפני שאתה שוכח את מה שאתה כן שכחת. אתמול בערב שוחחת עם אחיך דן הפרופסור.

ספרת לו מה שכתוב כאן. הוא התעניין אם זכרת את נדיבה.

אמרת שלא והוא הוסיף "זאת, נדיבה, שהיתה בת דודה של אחד "נֶמֶך"' מהתנועה המאוחדת, בגילו של אחיך.

הוא דבר על פרופסור נחמיה לב-ציון שהיה בראש האוניברסיטה הפתוחה.

לך יצא לגור אתו בקומונה בחיפה, איזה עולם קטן. אחר כך כשדברנו על בית מספר 82, התעניין אחיך את מי מיקמת בדירת הקרקע שמאחורי הבית.

אמרת לו שאת אף אחד, כי אתה לא זוכר מי היה שם. ואז הוא דקלם:

מי שגר שם זה היה דניאל סמבורסקי, המלחין הידוע של "זמר הפלוגות", "באה מנוחה ליגע" ו"פנינו אל השמש העולה". אתה לא האמנת לו. אבל הוא הביא הוכחה משכנעת.

בשנות הששים,  כשכבר היה מסטרנט לעברית ולערבית, יצא לו ללמד בסמינר המורים של גבעת השלושה. בישיבת מורים אחת ראה את סמבורסקי וסיפר לו שכשהיה ילד קטן אז סמבורסקי גר בגורדון 82.

סמבורסקי חייך ואמר "נכון מאוד". עד כאן מה ששכחת.

אתה שכחת עוד מליון פרטים. מה לעשות?

בקומה השניה מאחור גרה משפחת שפושניק – אבא, אמא, הבת תמר והבן עמוס.

עם עמוס הרבית לשחק. אבא שלו היה סוכן חברת "מנטשף". בגלל זה היה לו אוטו פורד כמו ליוחננוף.

הוא היה רגזן ורתחן. פעם, כששיחקתם בחצר האחורית של הבית והפרעתם לו לישון, הוא לקח כמה אשכוליות וזרק עליכם וגם פגע לא רע. 

האבא והאמא הסתכסכו עם הבת הגדולה תמר. יום אחד היא פשוט לא חזרה הביתה. כל השכונה געשה ונדמה לך שההורים הלכו גם למשטרה. אחרי יומיים חזרה העלמה הביתה והיו צעקות אבל זה נגמר. איך? היא פשוט עזבה את הבית ואולי הלכה לפלמ"ח.

 

בבית מספר 76 גרה הילדה אִילה. כשהייתם בני שלוש עשרה נהגו היא ורותי בורנשטיין להיות אתך ועם חברך יהושע עד מאוחר בערב.

במסגרת "יקיצת השחרים" היה לכם משחק: מרכיבים את הבנות על הרמה של האופניים, עוברים ע"י ערימה גדולה של זיפזיף שבצד הרחוב ומתהפכים עליה עם האופניים ועם הנערה – הכל פלונטר אחד, כשכולם גועים בצחוק ובקצת מזמוזים.

ערב אחד קשקשתם אתה וחברך יהושע עם רותי בורנשטיין בקצה הרחוב. אתם ישבתם על גדר של בית והיא עמדה מולכם קרוב מאוד.

פתאום, כאילו תכננתם את זה מראש, תפסתם אותה בזרועותיה, משכתם אותה אליכם ונגעתם לה בציצי דרך הבגדים. היא לא צרחה, הביטה בכם במבט נוזף, הסתובבה והלכה הביתה ולא דברה אתכם יותר בחיים. זאת היתה כמובן חזירות מגעילה מצידכם כלפיה. עד היום אתה מנסה לאתר את הגברת כדי להתנצל ולא כל כך מצליח.  


בין 76 ל-72 היה מגרש שהיה שטח הפקר של ממש. לכל רוחבו ואורכו היו מפוזרות תחבושות הגייניות גדולות  שהנשים השליכו מהמרפסת כשאף אחד לא ראה. 

במספר 72, שזה כבר גורדון פינת שלמה המלך, גרה בקומה א' משפחת בילר - האבא היה בעסקי בניין, אשתו נחמה והבנים אילן ועוזי. אילן בילר נהרג במלחמת העצמאות בשורות הפלמ"ח.  חלק מהבית היה מוגבה ונתמך בחומה מצד הרחוב. החומה הייתה כשלושה מטר לגובה.

אחיך דן נפל ממנה פעם, ושבר את ידו, לא בפעם היחידה. אתה רוצה להוסיף עוד בית אחד, רק בגלל מי שגר שם פעם. זה ברחוב גורדון פינת שלמה המלך, בצד מספרי הפרט. בקומה ג' גרה משפחת קמינסקי.

האב היה מוסיקאי ידוע, כנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית וגם מלחין. הבן שלו, אלכסנדר, שאתם קראתם לו "עולש", היה ממש משוגע עם התנהגות פראית ולא צפויה. אבל הוא, איכשהו, השתייך לשכונה שלכם ולאו דוקא לשלמה המלך.


בדירה שלהם הקדימה לגור משפחת שמוקלר. גם הם ערקו מהמשלחת הפולנית של המכביה המפורסמת משנת 1936.  האב שחקן כדורגל בנבחרת פולניה, האם בשמה הידוע – סוניה לוין, היתה אתלטית נודעת בשנות הארבעים ובנם, שמעון, הידוע היטב בשם צ'ינגה, כיום שמעון שלח. שחקן כדורסל ידוע של הפועל תל אביב לפני שישים שנים. אתה שכחת את זה אבל צ'ינגה בעצמו פגש בך במסיבת יום ההולדת של עמירם עזרוני, מפגש שהיה כנס הכשרת מעיין ברוך משנת 1950.

עד כאן בינתיים בענייני ילדים ודיירים מהשכונה.


שיטות השיווק והמסחר הקמעונאי ב-1936-7 התארגנו כך שבכל גוש בנינים היו חנות מכולת, קצב, חנות דגים, סנדלר ואינסטלטור שמתקן גם פרימוסים.  בסביבת צומת שלמה המלך וגורדון היו:

האינסטלטור לנצברג ודווידל הסנדלר במגידו פינת שלמה המלך.

מולם היתה חנות מכולת של משפחת מכוערים, נדמה לי של הילד אברום.

בפינה עצמה היתה חנות המכולת של זינגר וחנות הירקות של סלומון. באותו מקום, ליד תחנת אוטובוס 13, היה גם סתם קיוסק של אבא של פנחס ואשר שפילמן שהקים את הקיוסק אחרי שחזר בריא ושלם ממלחמת העולם השניה. וגם חזר בשאלה.

 

ממול גורדון פינת שלמה המלך היתה חנות דגים שבה אפשר היה לקנות קרפיון חי, שיצוף באמבטיה בבית. לידה היתה חנות המכולת של טריינין ולידו חנות של הקצב השכונתי. סצינות של התורים הארוכים והרועשים ליד חנותו של הקצב זכורות לך היטב. בימי ילדותך היה אוטו הבשר הצבוע אדום עוצר מול הקצב וסבלים היו עומסים רבע פרה על הכתף ומכניסים אל האטליז, כשכל השכונה רצה לעמוד בתור למנת הבשר. בבית הבא לכיוון צפון היתה עוד חנות מכולת שבעליה היו דתיים מאד  ושרתו את האוכלוסיה הדתית שהיתה פזורה בין גוש הבתים.


בצד שממול היה מגרש גדול ומלוכלך, ששימש גם לתעשיית לבני בטון שהיו עושים עם מכשירים ידניים. עוד תחזור לזה.

על המגרש, סמוך למדרכה, היה מין קיוסק מעץ שזה היה חנות ירקות של חיים הירקן. בבית הסמוך היתה עוד חנות ירקות גדולה מאד, כמו זאת של סלומון. בבית שאחרי זה היה עוד סנדלר שהגיע עם אשתו השוקלת יותר מדי. הוא פשוט פלש למה שפעם היו בונים כמוסך של אוטו לאחד הדיירים (אם יש לו אוטו).

לסנדלר הזה קראנו "שְכַחְתֶנוּ". הוא היה ענק שגם מתקן נעליים וגם שר כל היום מין שיר כזה: "עוד יום יומיים עוד יום שנותיים".

עד כאן החנויות השונות במרכז השכונה. כדאי גם להזכיר את חנות המכולת הענקית ברחוב  הרמן כהן פינת גורדון, את הסנדלרייה המכנית של משפחת גופר ברחוב הרמן כהן סמוך לפרישמן, את בית מרקחת בס בצד השני של הרחוב, את חנות המכולת  של כצמן בפרישמן-שלמה המלך, את מזנון התנובה שממול, לשם היה אביך שולח אותך בשבת בבוקר לקנות קופסת סיגריות לטיף.


ועוד אחד – הספר בפרישמן-שלמה המלך – מספרה שהיתה מפוצצת בלקוחות, בעיקר ילדים, בשעות אחר הצהריים. אתם קראתם לו "הספר הפרענק" אף על פי שבכלל הוא היה פרסי. עד היום אתה זוכר את ריח הברילנטין מהצנצנת  הירוקה שהוא היה מורח על השיער.

בכל אחת מהחנויות היה משהו מעניין, בעיקר בשביל ילדים. אתה זוכר שהכי מעניין היה לעמוד על המדרכה מול דווידל הסנדלר, איש קטן, ג'ינג'י שלא דבר עברית בכלל, רק יידיש.  הייתם מהופנטים מהזריזות שבה היה תוקע מסמרים, תופר נעליים, מדביק סוליות קרועות ולא עונה על שום שאלה.


פתח אחד לידו היה לנצברג האינסטלטור ושם זה היה לא פחות מעניין. שם למדת מזה פרימוס הַלְחָמָה ומה זה פטיש הלחמה  ומה זה מֵי הלחמה. החנות של לנצברג היתה שחורה ומפויחת לגמרי עם ריח של חומצות הלחמה. אל האינסטלטור הזה עוד תחזור בהמשך.

אם שכחת, אז לפני שאתה שוכח. כל  מה שכתוב פה זה לא ספרות, לא תחקיר מדעי, לא אוטוביוגפיה מסודרת ולא שום דבר חוץ מזכרונות ילדותך ונעוריך.


אחרונים, אחרונים, רצוי להזכיר את מוכר הקרח, אישביצקי, ועגלת הקרח הרתומה לסוס, את האיש המזוקן והמוזר שהיה עובר בשכונה בכל יום על עגלה רתומה לבהמה כלשהי וצועק: "בּגְ'בּוּג'ים! פְלֶעשְׁן קַאוּפְן בַּגְ'בּוּגִ'ים."

הוא היה קונה בקבוקים ריקים, שניים בחצי מיל. כמו כן את עגלון הירקות שקראתם לו "יְרוֹקֶס פֵּירוֹקֶס" שהיה מכריז על מרכולתו בשיר קבוע:

"ירוקס פירוקס עָנוֹיְבִים, ענויבים ירוקס פירוקס" (ירקות, פירות, ענבים). אבל אלה לא אחרונים.


היו גם היו הרוכלים הערביים. אחרי מאורעות 1936 – 1939, זמן שבו נעלמו כל הערבים מרחובות תל אביב, שבו אלה וחזרו. היה מוכר הירקות.  הוא היה מגיע על חמור עמוס ירקות, היה לו מאזניים עם ידית למעלה,שמחזיקה מוט אופקי על ציר ותלויות בשרשרת בכל צד צלחת פח.  באמצע המוט האופקי למעלה היתה מן אצבע מעץ שהיתה מורה על חריץ שבאמצע הידית. לפני שהיה שוקל את הסחורה היה מקפיד לשים במאזניים שתי משקולות זהות, ממתין עד שהמאזניים מתיצבים והאצבע מורה בדיוק על החריץ , כדי להראות לקונה שהמשקל מדוייק ואין כאן גניבה או זיוף. מהירקות שלו אתה זוכר לטובה את עגבניות הבָּלָאדִי, שלהן היה טעם של "בנדורה" אמיתית ולא טעם של קרטון רטוב כמו בעגבניות של היום.

 

אתה זוכר את "מחדד הסכינים" עם אבן המשחזת המסתובבת עם דוושה, ולהבדיל אתה זוכר את הערבי שהיה מגיע לשכונה כשהוא מושך בחבל קוף גדול. כשאנשים התאספו סביבו הוא היה מקיש על "דרבוקה" מין תוף, והקוף היה עושה סאלטות באוויר. היה לו גם מן "סינמה" שבה מכניסים את הראש אל שק שחור ובתוכו היה מסתובב גלגל שבו היו נעוצות הרבה תמונות, וכשהגלגל הסתובב במהירות  אז התמונות האלה נראו ביחד כמו סרט.

 

רגע! כמעט  ואתה שכחת את החלבנים.

זה היה עם מפורסם וידוע, שהיה מביא בכל בוקר חלב ושם ע"י הדלת. כל השכנות היו משאירות לפני הדלת קלחת ריקה ובה הכסף עבור החלב. אף אחד לא העז לגעת בכסף של החלבן. כמעט כל החלבנים היו נוסעים על  זָקְסְמוֹטוֹר. מה זה זקסמוטור? היום מדברים על אופנועים ועל קטנועים.

בימים ההם לא היו השמות האלה בשימוש. מה שהיה זה או מוטוציקל או זקסמוטור. המוטוצייקלים היו אופנועים כבדים שקראו להם "סַנְבִּים", "רָאג'", "אריאל","נורטון" וגם "וֵלוֹסֶט". האופנועים האלה היו של חמישה כח סוס וניתן היה לשאת עליהם ארבעה כדי חלב. ואולם, לרוב החלבנים היה רק זקסמוטור. הכלי הזה היה אופנוע קל עם מנוע דו-טקטי. לא היה בו קיקסטרטר. היו מדוושים שם עם פדלים כמו של אופניים וכשזה היה מגיע למהירות מסויימת, המנוע היה נדלק והזקסמוטור היה   סוחב   עליו את החלבן עם רק שני כדי חלב.

 

אתה זוכר שהחבר'ה בתנועה הביאו לקן כזה זקסמוטור ענתיקה. כולם ניסו לרכב עליו אבל לא היה בו דלק בכלל מפני שאת הדלק (בנזין מעורב עם שמן מכונות) היו נותנים אז רק לחלבנים עצמם בקיצוב. את הבדיחות על החלבנים והשכנות ואת זה שהחלבנים היו מוהלים את החלב במים אתה עוזב עכשיו.

אבל היטב אתה זוכר שפעם בשכונה עשו הילדים "מחסום" מחוט ברזל עבה לרוחב הרחוב. החלבן שהגיע פתאום דווקא אחרי הצהריים כמעט נהרג מהחוט ברזל המתוח. ממש בשניה האחרונה הוא הבחין התכופף ורק הקסקט שלו עף אחורנית. אתם ראיתם וגם ברחתם מפחד.

הגברת ספירו שהייתה שם הרגיעה את החלבן ונתנה לכם על הראש מנה חריפה מאוד.

 

לפני שאתה שוכח ,אמנם לא בשכונה שלך ,אבל לא רחוק משם, היו אז עוד בעלי מלאכה ערבים. ברחוב ארלוזרוב בין רחוב סוקולוב לדיזנגוף, היתה גבעת חול דיונה, פעם בשנה ערב חג הפסח היה מגיע ערבי להגעיל ולהכשיר את הכלים. הוא היה מביא איתו חבית דלק גדולה, ונקיה, את החבית היה ממלא במים.

מתחת לחבית היה מבעיר מדורה גדולה. כשהמים היו רותחים הוא היה מכריז בקול: "וייסים פיילים וייסים קיסלאך"! למשמע הקולות הרמים, היו כל עקרות הבית שבסביבה מביאות את כלי הבית, לעשות אותם  " כשר לפסח".

הערבי היה טובל את הכלים במים הרותחים ושם בצד. לידו היה ערבי נוסף ולפניו מדורת גחלים ועליה מן פינג'ן מלא בדיל רותח. הוא היה טובל בדל צמר-   פלדה בבדיל והיה מצפה  בעזרתם את הכלים פנים וחוץ.כל הסירים יצאו ממש מבהיקים. אתה עמדת שם מוקסם מכל המתרחש. מה זה וייסים פיילים וייסים  קיסלאך? אתה לא מומחה לאיך שהערבים מדברים יידיש. אבל כניראה שתוכן ההכרזה הזאת היה "וייסינג פיילאס", וייסינג שיסלאך" (הלבנת קערות,הלבנת סירים). לא בטוח.

 

במרחק מה ממגעילי הכלים היה עוד ערבי מנפץ (מנפט) מוך. לכל העם בציון היו אז כרים וכסתות ממולאים במוך שהוא מה שיש בין הנוצות הגדולות לגוף התרנגולת. את הכרים והכסתות הביאו עוד מחו"ל. המוך שבתוך הכסת (פרנה) או הכר היה מתכווץ ומתקשה במשך השימוש. אז פעם בשנה או יותר היו מביאים את זה למנפץ. הוא היה פורס על הריצפה ברזנט גדול, פורם את כלי המיטה ושופך את המוך על הברזנט. היה לו כלי שדומה קצת לנבל, זה היה מוט ארוך ומעוקל בקצהו שבין קצותיו נמתח מיתר חזק. הערבי היה חובט את ערמת המוך בעזרת המיתר והמוך היה תופח וגדל ומתרכך. אז היה המנפץ ממלא את הציפה, תופר וזה היה כמו חדש. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה