כשחזרתם לבולוואיו והתאכסנתם עדיין בגרנד הוטל, אמר לך לייב פרנק, יושב ראש הפדרציה, שצריך לצאת מבית המלון, מפני שהוא נורא יקר ושאתה תלך ותשכור דירה ותשלם את שכרה מהמשכורת שלך.
השבת לו שבחיים שלך לא שכרת דירה ואתה לא יודע לארגן את זה.
לייב פרנק היה אחוז תימהון, אבל סידר את זה בעצמו.
הגעתם אל בית דירות "קרוליין קורט" ברחוב "מֵיין סטריט".
לכל בתי הדירות ברודזיה היה שם, כמו בירושלים של פעם. לא הייתה לכם ברירה ונאלצתם לקנות ממשכורתכם את כל הריהוט והציוד של הדירה.
זאת הייתה דירת 2 חדרים, סלון, חדר שינה, מטבח ושירותים. רצפת הדירה הייתה עשויה פרקט אמיתי, אותו לא רוחצים אלא מצחצחים עם שעווה. טלפון לא היה ובמשך כל השנתיים ברודזיה חייתם בלי טלפון.
אתה זוכר שהייתם מקבלים בכל שבוע עיתונים מישראל, גם "דבר" וגם "הפועל הצעיר".
כל ישראלי שנקלע לבולוואיו היה איכשהו מגיע אליכם בשביל לקרוא עיתון מהארץ.
את "קול ישראל" לא קלטו שם. אחרי כמה שבועות של התרוצצות בבולוואיו ללא מכונית התברר לך שיש פה בעיה.
אין בעיר הזאת שום אמצעי תחבורה ציבורית וגם לא מוניות.
לכל התושבים הלבנים הייתה לפחות מכונית אחת ולפעמים שלוש או ארבע למשפחה אחת. בלית ברירה אתה הזדקקת למכונית. לייב פרנק, הבוס שלך, הציע לך לקנות מכונית בהלוואה מהפדרציה הציונית, להגיש חשבון על הקילומטרים (מיילים) וכך לממן את הרכישה.
אתה התעקשת וטענת שאתה לא מוכן להיות בעלים של שום מכונית כי לחבר קיבוץ אין מכונית פרטית ושהפדרציה תתן לך מכונית שלה. אתה נצחת בויכוח והם קנו מכונית יד שניה מסוג מוריס 1000.
הדבר הזה אף פעם לא התקלקל ואתם נסעתם בה עד גבול קונגו ובחזרה.
בעניין מזג האויר ברודזיה. שם בכלל לא היה "מזג אויר" - לא היה חם ולא היה קר. לא יכולת לקנות שם לא סוודר ולא מעיל כי לא היה צריך. גשם היה יורד רק בקיץ, וזה היה גשם חם ונעים. החורף שם נראה כמו האביב הקצר שיש אצלינו בארץ.
עכשיו, כמה מילים על רודזיה בכלל.
אחרי שהאנגלים התמקמו בדרום אפריקה וגם נלחמו בשביל זה נגד הבּוּרִים, היה אחד, ססיל ג'ון רודס, שהיה מאחרוני הכובשים של האמפריה הבריטית. בראש כמה חלוצים מפורסמים הגיעו אל הטריטוריה שמצפון לדרום אפריקה, שם היה לא כל כך מאוכלס אבל היו שני שבטים שחורים מַטַבֶּלֶה בדרום ושׁוֹנָה בצפון.
מלך המטבלה היה לוֹבֶּנְגוּלָה, מלך אכזר ועריץ. עד היום ניצב ליד בולוואיו עץ באובב ענקי עליו תלה לובנגולה את אזרחיו קצוצי לשון וכפות רגליים. אחרי עימות קצר, ברח לובנגולה צפונה במעלה הזמבזי ונעלם לנצח יחד עם אוצרו האגדי. רודזיה הפכה לקולוניה בריטית שהיה בה מין שלטון מקומי. בירתה היתה סולסברי. אבל העיר הגדולה יותר היתה בולאוואיו.
רודזיה חולקה לשלוש ישויות מדיניות:
רודזיה הדרומית, הצפונית (כיום זמביה) ונָאיָאסָאלָאנְד ( כיום מאלאווי).
עד 1960 היו ברודזיה כ-40,000 לבנים בשתי הערים הגדולות ובכמה עיירות קטנות, כמו גואלוו, גאטומה, שאבאני, ופורט ויקטוריה. רודזיה התפרסמה בחבר העמים הבריטי כשבמלחמת העולם השניה היה שם בית ספר גדול לטייסי קרב (גם עזר וייצמן שלנו למד שם להטיס את מטוס הספיטפייר).
כשאנחנו הגענו לרודזיה עדיין התקיימו שם מזללות הסטייקים והציפס ששירתו בעיקר את הצבא הבריטי הרעב, שהגיע מאנגליה ושמזמן לא אכל כל כך הרבה בשר. לקיוסקים האלה קראו "הוט דוג", בניגוד למשמעות המקורית של הכינוי, שמשמעותו רק נקניקיה בלחמניה. התושבים הלבנים עסקו בעיקר במסחר ובניהול תעשיה. הרבה יהודים היו עורכי דין, רואי חשבון, רופאי שיניים ורוקחים.
רודזיה היתה לארץ הכי גדולה בעולם לגידול טבק. מליוני דונם של שטח בור שמשו לגידול בקר לבשר. אפילו מכרות זהב היו שם אבל אלה נסגרו מחמת חוסר כדאיות.
אירוע מפורסם מאד היה בגבול רודזיה הצפונית והדרומית:
שם, ליד מפלי ויקטוריה הענקיים על נהר הזמבזי, מצא העיתונאי הנרי מורטון סטנלי את הדוקטור ליוינגסטון ואמר את המשפט המפורסם "Doctor Livingston, I presume".
אשתך ואתה הייתם ליד האנדרטה על שמו ויש שם גם עץ באובב ענק, שלהקיף אותו בידיים פשוטות לקח לך חמישים פעם. יש לכם בבית צילום הסטורי של אשתך נשענת על אנדרטת ליוינגסטון.
בצד הנהר היה אתר קמפינג. מי שישב שם לאכול משהו, אז קופי הבבון היו גונבים לו את האוכל ישר מהצלחת, ועל החוף היה שלט מאיר עיניים:
רחצה כמוה כהתאבדות, בגלל קרוקודילים.
אתה זוכר שפעם חזרתם מלוינגסטון לבולוואיו דרך שמורת החיות "וו'ינקי גיים ריזרב".
פתאום ראית פיל ענקי עומד על הכביש ואוכל מאיזה עץ. אתה זוכר איך נבהלת נורא, עצרת ונסעת רוורס איזה מאתיים מטר. רק אחרי שהפיל נעלם המשכת לנסוע.
מי שרוצה לקבל מושג ציורי ומשעשע על רודזיה של שנות השלושים והארבעים, שיקרא בבקשה (שוב) את ספרו של נחום גוטמן "בארץ לובנגולו מלך זולו".
ככה בדיוק נראית הארץ ההיא ועד היום אתה זוכר על פה את השיר על "ידידי האנגלי" שבאמצע הספר.
זה השיר על זה שקרוקודיל כמעט טרף את החבר של נחום גוטמן:
"יִתְהַלֵּל וְיִשְׁתַּבַּח אוּמְגַּבַּבָּא,
מִי כָּמוֹהוּ בַּגִבּוֹרִים גַבְרִא רַבָּא,
כִּי אִלְמָלֵא גְּבוּרָתוֹ הָרַבָּה
הָיָה יְדִידִי – בָּעוֹלָם הַבָּא!
כאן אתה רוצה להגיד משהו על שפת הזולו המקומית.
בשפה שלהם יש אותיות מוזרות. יש גם מם אבל גם אְמ, אז את השם אומגבבא מהשיר של נחום גוטמן מבטאים שם אְמְגבבא.
אתה זוכר שפעם, כשעברתם מרודזיה הדרומית לצפונית, עצרו אתכם וריססו את המכונית נגד זבוב הצֶצֶה. שם המקום היה קַפִּירִי – אְמְפּוֹשִׁי.
אתה זוכר שנכנסתם שם לאכול במסעדה של לבנים שבפתחה היה שלט מאיר עיניים The right of admission reserved. זאת אומרת שכושים פה לא נכנסים.
התופעה הזאת והרבה דומות לה הזכירה לכם את "מדריך למתיישב הלבן" - ספר הדרכה שכל רודזיאני לבן היה חייב ללמוד על פה. הכושים כונו שם בשם קָאפָאס, גלגול של המילה הערבית קאפירים (כופרים). את הכינוי קבעו סוחרי העבדים הערביים מאות שנים קודם.
מתיישבים לבנים חדשים היו צריכים לשנן שאסור להתחבר לכושים בשום צורה. מותר להעסיקם כמשרתים או כפועלים. השכר למשרת לא יעלה על 3 שילינג לחודש תמורת יום עבודה של 24 שעות.
מותר להלין משרתים ומשרתות בחצר האחורית של בית האדם הלבן, במבנה פשוט ופרימיטיבי. הלבן חייב לרכוש תרופות פשוטות עבור משרתיו וגם בגד עבודה. כל ילדי הלבנים אמונים ומחונכים על ידי "נֶנִי'ס" - אומנות שחורות.
כל המשרתים והפועלים השחורים כונו בשם "בּוֹייס", על אף שרבים מהם היו מבוגרים וגם קשישים.
"ספר ההדרכה" הנ"ל היה מלא וממולא בעוד הוראות כהנה וכהנה.
אתה זוכר את "הבּוֹי" של משרד הפדרציה הציונית את "דיק".
הוא היה כבן, 40 עובד מוכשר ומצטיין בעיקר בטכניקת השכפול ושמירת הארכיון של המשרד. האנגלית שלו הייתה מושלמת. במלחמת העולם השנייה היה דיק סרגנט בצבא הבריטי, במלחמת המדבר המערבי.
זה לא הפריע לפקידות המשרד לשלוח אותו לקנות מצרכים, לעשות תה (עם חלב) ולרחוץ את הכוסות. כשהיו מדברים עליו היו אומרים "הבוי".
אתה זוכר שאתה לא כל כך סבלת את זה אבל התאמת את עצמך במחשבה שעבורך זה זמני בלבד.
עוד משהו עם דיק. פעם הוא נפצע ואצבע ידו כמעט נכרתה. היה הכרח לשוב ולחבוש את אצבעו במרפאה של בי"ח. אתה זוכר שלייב פרנק אמר לך להסיע במכונית שלו את דיק לאנשהו, "דיק ינחה אותך לאן לנסוע"... ישבתם בשברולט הענקית של הפדרציה ונסעתם לאחד האזורים הישנים של בולוואיו.
שם עצר אותך דיק ליד מבנה גדול שנראה כמו בית חולים. אתה התכוונת להמתין במכונית עד שיסיים את הטיפול, אבל דיק אמר לך שאתה חייב לבוא אתו. עליתם לקומה העליונה. לאורך מסדרון ארוך עמדו אלפי שחורים וחיכו בתור לטיפול. אם דיק היה בא לשם לבדו זה היה לוקח לפחות יומיים.
דיק הוביל אותך, "איש לבן" בתוך המוני השחורים עד לחדר האחיות (הלבנות האנגליות). כשראו אותך מלווה את הפציינט הכניסו אתכם תיכף ומיד בלי שום תור. כל שחור שנותן העבודה הלבן ליווה אותו היה נכנס בלי תור. גם כן מנפלאות המשטר המקומי ברודזיה.
אתה זוכר כשנסעתם למוּפוּלִירַה שבגבול קונגו הבלגית לקיים שם סמינר ציונות לילדי הקהילה היהודית, גם "בחוֹר" הזה ישבו כמה משפחות של יהודים. המקום נקרא גם "חגורת הנחושת "copper belt" וזה מִקְבַּץ של חמש עיירות שנבנו סביב מכרות נחושת.
מה שעשיתם שם היה לספר על ישראל, להקרין סרטים של הסוכנות (די מטופשים), ואפילו לארגן משחקי חברה. אתה זוכר שהתאכסנתם אצל מיס אִילְיוֹן, יהודיה עם מנטליות של גויה. לנתם אצלה חמישה ימים.
בכל ארוחת בוקר הגישה לכם דג מעושן "קיפרס" וביציות. אחרי 4 ארוחות בוקר כאלה נשבר לה והיא אמרה שנמאס לה והיא רוצה ברשותנו לאכול קותל חזיר וביצה אם אין לכם התנגדות.
נאמר לה כנראה שהשליח הציוני אוכל רק כשר. אנחנו הרשיתם לה בשמחה לאכול בייקון בתנאי שהיא תתן גם לכם. האשה הזו הייתה פטפטנית לא קטנה ופרטי האירוע הגיעו לאוזני מנכ"ל הפדרציה הציונית בבולוואיו. אתם ספגתם נזיפה.
אשתך זוכרת מצויין איך שבדרך "לקופר בלט" ובחזרה ראיתם כל הזמן עדרי אימפלה וגירפות משוטטים חופשי חופשי וגם על הכביש.
אתה זוכר שאשתך סיפרה לך משהו חצי עצוב וחצי פיקנטי. היא שמעה דפיקות בדלת וכשפתחה ראתה שם כושית צעירה עם תינוק על חזה ושאלה אם אתם צריכים משרתת.
לכל השחורים היה מין מנגנון של "ריגול" על איפה אפשר להשיג עבודה אצל הלבנים.
אשתי אמרה לה שאתם לא צריכים משרתת. היא שמעה ונפלה על הארץ מעולפת מחולשת רעב וצמא.
אשתי הרימה אותה אל המטבח שלכם היא הושיבה אותה על כיסא ונתנה לה משהו לאכול. היא לא הסכימה בשום פנים ואופן לשבת על כסא ליד השולחן. רק על הרצפה. אחרי שאכלה משהו והתאוששה קצת נעלמה.
יש דברים שאתה שוכח שאתה לא זוכר. מה שאתה זכרת היה שגם אתה הייתה בבית כשהכושית הזאת נפלה עליכם ושאתה הרמת אותה מהריצפה והבאת אותה ואת תינוקה למטבח שלכם. אישתך מתעקשת על כך שזה היה בשעות הבוקר ואתה בכלל היתה בעבודה. זהו. לתשומת ליבך. בין היהודים בעיר נודע שאצלכם אין משרתים בכלל ושאתם מנקים את הדירה בעצמכם. ממש רכילות עסיסית .
בין שאר המקומות היפים והמפורסמים שברודזיה היה חבל המַטוֹפּוֹס. זה אזור של שפע הררי גרניט עגולים, משופעים, בעלי צורות דימיוניות. בתוכם היה גם אגם יפיפה, אגם המטופוס, שהיה מוקד למטיילים.
בצידו הדרומי של האגם התנשא הר גרניט שבראשו הוקמה אנדרטה גדולה לזכר החלוצים האנגלים שהגיעו לרודזיה.
גם ססיל ג'ון רודס בכבודו ובעצמו נקבר ליד האנדרטה בקבר מפואר. שמעת שאחרי ההפיכה ברודזיה נפצו האפריקנים את כל זה, בלי להשאיר זכר. זה גם מה שעשו לפסלים של ג'ון רודס שנצבו בבולוואיו ובסלסברי שביניהם נמדד המרחק המדוייק בין שתי הערים.
חבל המטופוס מצטיין גם בצמחיה עשירה של עצים וצמחים. יש שם כל החיות המצויות בארץ. את האריות שם לא ראית. אל אחד המקומות הרחוקים יותר שבמטופוס נסעתם כדי לראות מערה גדולה של האדם הקדמון.
שם המקום אְנְ-צְוָטוּגִי. על קירות המערה היו ציורים מקסימים של חיות ושל בני-אדם. הציורים היו צבועים בגוונים שלא דהו. חבל המטופוס נזכר גם הוא אצל נחום גוטמן.
אתה זוכר שפעם נסעתם לראות אתר של מנזר של כושים שנקרא סָרִינִי. היו שם פסלים של אמן אפריקני בין-לאומי שאת שמו שכחת. היתה שם כנסיה שבקיר הצפוני שלה היה ציור ענק של ירושלים הקדושה.
עיר הקודש הזאת היתה כולה בונגלוס של כושים. גם ישו הצלוב היה נגרואידי למהדרין. אשתך קנתה שם מסכה אפריקנית יפיפיה שיש לכם, תלויה בכניסה לבית, עד היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה