יום שבת, 20 ביוני 2020

פיקנטריות

ועכשיו לפיקנטריה לא בדיוק נחמדה...

בשנים 1954-1956 היית כאמור "מדריך קומונה". תוך כמה חודשים הפכת להיות מרכז אזור הצפון של התנועה המאוחדת.

האזור כלל כמה קיני תנועה: נהריה, כפר אתא, קרית חיים, בת גלים, קן חיפה, וקן נוה שאנן. אתה היית מתרוצץ ביניהם בעזרת האופנוע "מֵצְ'לֵס" שלושה וחצי כוחות סוס, ואחר כך גם בִּי אֵס אֵי 5 כוחות סוס, שניהם עודפי הצבא הבריטי.

באחד מלילות השבת, בארוע שוטף בתנועה, נכחת במפגש בין עדות מכמה קינים.

לאחר הארוע עמדת ושוחחת עם כמה חניכות וחניכים על דא ועל הא. פתאום ניצבה מולך חניכה מגיל הבוגרים. היא לא חדלה מלעשות לך בעיניים ועוד כל מיני מחוות של שפת הגוף. אי אפשר היה לטעות.

אתה נבוכות והסטת את המבט לכיוון אחר. אבל היא המשיכה בשלה. לאחר זמן יצאת מן הקן אל עבר האופנוע עם כוונה להגיע לקומונה ולישון שנת ישרים שלא עשו  שום דבר רע לאף אחד. השתהית  לרגע ליד האופנוע. הנערה ניגשה אליך ונעמדה קרוב קרוב. אתה שאלת לאן את בדיוק נוסעת היא השיבה בקצרה, לאן שאתה רוצה.

הנעת את האופנוע ברקיעה על ה"קיק סטרטר". האופנוע נהם בשאגה ידידותית. אתה התיישבת על מושב הנהג. בלי שום אומר ודברים התיישבה הגברת על המושב האחורי והחזיקה במותניך.  נסעתם למקום כלשהו קרוב לשפת הים. חול רך ונקי ושיחים עבותים. ירדתם מן האופנוע וצעדתם יחד למרחק של עשרים צעדים, שם עצרת.

החניכה לא   בזבזה אף שניה. היא השתרעה על גבה בפישוט ידיים ורגליים, נפשלת חצאית ותחתונים. בן רגע היית בתוכה. זה היה קצר אבל מתוק מתוק כמו מים גנובים ונעים נעים כמו לחם סתרים.

אבל אתה, בביישנות המתוסבכת והנודעת לשמצה של אופייך, היית כל הזמן אחוז חרדה וחרטה וחשש מכל הארוע. לאחר זמן קצר קמתם ואתה הסעת את הגברת אל פתח ביתה וחזרת לקומונה ברחוב ברזילי 13. זה לקח כמה ימים להפסיק להתרגש מהסיפור. אתה שקעת בעבודה התנועתית, בריצה למוסדות, בהדרכת שלוש עדות בתנועה ובנסיעות לישיבות המזכירות הארצית ברחוב ברנר 1.  

אבל אתה לא שוכח. ידעת שחצית קו אדום כהה של מוסר ונורמת התנהגות המצופה ממדריך בכיר בתנועה. בגלל זה, לא היית מסוגל פשוט להנות מכזה דבר. 

זה מזכיר לך את הרפליקה של טרטיף מאת מולייר:

"אל השמיים את עיני אני פוקח / אם אלוהים נותן אני תמיד לוקח."

למה לא יכולת להגיד לעצמך  "חיים רק פעם אחת ולעזאזל עם כל מה שאסור" ולחוות כל דבר בלי חיבוטי מעיים.

מה בעצם קרה? הבחורה פיתתה אותך. שיתפת פעולה איתה. אז מה שקרה זה מה שהחבר'ה היו אומרים פעם:

"כשהזין עומד, השכל בתחת".

לפני כמה שנים, בארוע של מפגש מחזורים של חברי התנועה המאוחדת, פגשת את בעלה של הגברת ההיא. שאלת אותו אם גם היא הגיעה והוא אמר "בטח". כבר אז היית כבד ראיה ובקשת ממנו שיפנה אותה אליך. תוך חצי דקה ראית אותה מתקרבת. היא הרביצה חיוך גדול והביאה לך חיבוק חם וארוך, עם ראש על החזה. כשהצצתם אחד בשניה לא התאפקת ומלמלת

"איזו בושה, ככה מדריך קומונה עם חניכה?"

היא השיבה בחיוך ממזרי "היינו צעירים. מה יש?"

שנינו היינו כבר בני שבעים פלוס. עכשו היא כבר היתה אשה נכבדה מאד בקהילתה, מנהלת מוסד תרבותי לתפארת. בכלל בכלל לא "פְרֵחָה".

 

 

עכשו חזרה לגדעון שמר.

כידוע, היה האיש שחקן מחונן  ששיחק תפקידים רבים בתאטרון הקאמרי ובתאטרון באר שבע, וזכורה לטוב במיוחד ההצגה "אהבה וג'ז" עם מל קלר, הצגה שהיתה ממש פיוט ואוונגרד.

אתה פגשת בו בתחילת דרכו בתאטרון. בין השאר היה מביים כל מיני הצגות בהתישבות העובדת. לקראת חג החמש של קבוצת יזרעאל פנתה אליך ועדת החג שתכתוב איזה שהוא משהו לכבוד הארוע.

אתה כבר נודעת כאחד ש"כותב" ובגלל זה פנו אליך. קרעת את עצמך במשך כמה שבועות וכתבת מין מחזה. אתה זוכר שזה היה קצת נמלץ וקצת מלא זעם על המוסדות המיישבים. גדעון שמר  שהוזמן לביים פה את חג החמש הגיע ליזרעאל, שמע ממך על מה המחזה, לקח אותו אליו הביתה ולאחר זמן מה הודיע לועדת החג שהוא דורש בשכרו אלף לירות.

זה נודע לך מפי הגזבר, מוליק קינן, שבא אל חדרך בצריף לומר לך שאין אלף לירות ולא תהיה שום הצגה עם גדעון שמר.

למותר לציין שזאת היתה ההתנסות הראשונה בעבודת יצירה שלך שנזרקת לפח.

אתה זוכר איך לאה זינגר, חברתך לחדר, התישבה על מיטתך למשך שעה שלימה  בנסיון לנחם אותך ולהוציא אותך מרגשי התסכול והאכזבה. אתה זוכר אותה לטובה כל הזמן.

לאה זינגר היתה אחת מחברות ההכשרה שעברה ממעיין ברוך לתל יוסף והגיעה אתכם ליזרעאל.

כשהגעתם, סדרו לה שיכון בחדר אחד עם בנות מהכשרת תל גזר, שהיו בגילכם. לאחר כמה ימים היא לקחה את החפצים שלה, נכנסה לחדר של טיוכקה, מנשקה קדישמן ואתה, והודיעה נחרצות "פה אני גרה ולא אכפת לי מכלום".

זה היה קצת מוזר לגור עם בנים בגיל הזה אבל היא התגברה וגם אתם הצלחתם להתגבר. 


 

ועוד משהו מאד מאד לא נחמד.

זמן קצר אחרי שהגעתם מתל יוסף ליזרעאל התחילו החבר'ה שלך לעזוב, להסתלק מפה. אתה זוכר במיוחד את עזיבתו של מוזס (משה קְרָם). זה היה בחור עם יכולות רבות והרבה פופולריות. יום אחד הוא נסע כרגיל לתל אביב, לבקר את הוריו. יותר הוא לא חזר ליזרעאל מאז ועד עתה. כששאלו אותו מה זה צריך להיות? הוא השיב בטלפון שהוא החליט לעזוב והוא לא מסוגל להסתכל לחבר'ה בפרצוף.

אז הוא לא חזר ואפילו את החפצים האישיים שלו לא שב לקחת. אתה זוכר שבאותה "מכה" עזבה כמובן גם חברתו, גיטה פומפיאן, וגם  צוויגלה (מאיר אמיר) ועידו ממושב חרות.

אתה לא זוכר הכל, אבל היטב אתה זוכר שאחד מהחבר'ה הכי נחשבים, אביגדור אמיר, התחתן פה (עם רחל) ועזב גם הוא. כך, לאחר שהיה מרכז אזור הצפון של התנועה המאוחדת ועבד בעיקר בקרית חיים. גם כשהיה פה, ובטח שבתנועה המאוחדת, הוא היה אידיאולוג גדול ודמות ידועה היטב ברחבי כל התנועה בארץ. עזיבתו הדהימה אתכם.

אולי לא צריך להזכיר פה את כולם אבל כשנסעת לשליחות ברודזיה נודע לך כי שתי המשפחות, רוחמה והרן קוך ושלומית ורפי וייזר, עזבו את יזרעאל  ועברו, כמו רבים אחרים, לתל אביב ולחולון.

אתה זוכר שכאשר חזרתם, אשתך ואתה, מדרום אפריקה לקיבוץ נכנסת לחדר האוכל (בצריף) ורבים קדמו את פניך בצהלה ובשמחה. אבל למראה כל מיני חברות וחברים שלא ידעת מי הם ולנוכח העדרם של רבים רבים חשת שכאילו משכו לך את הקיבוץ  כמו שטיח מתחת לרגליים. 

זה בכלל לא היה אותו קיבוץ ממנו יצאת לחו"ל. ושלא לדבר על העובדה שגם שייע (יצחק ישועה מהכשרת תל גזר) ונורית אשתו גם הם עזבו.

אתה זוכר שזה היה קצת משבר, אבל אז, לפחות, לא הרהרת כלל בעזיבה. להיפך. נכנסת עמוק עמוק לעבודה בנגריה ולעשייה חברתית ותרבותית. כל האחרים שעזבו אז ניחא, לא הרבית להתאבל. שנים רבות לאחר מכן מעטת לראות או להיפגש עם כל החבר'ה האלה וכעסת עליהם בגלל "שבגדו" והשאירו אותך מאחור. אבל האמת היא, בוגדים או לא בוגדים, אלה היו החברים הכי טובים שלך בחיים. וככה זה עד היום. נחמד או לא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה