יום חמישי, 11 ביוני 2020

בתי כנסת עוצר וחנל'ה מאירצ'ק

זכרונות אמנון בקר - 


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

ועכשו לזכרון חצי שכונתי וחצי לא.

פעם, כשהייתם קטנים, בחג הסוכות, התחשק לך ולאחיך ללכת לבית הכנסת כמו הרבה ילדים אחרים.

כמו לכולם קנו לכם דגלי שמחת תורה. הדגלים האלה היו עשויים מבריסטול עבה שעליו צויירו כל מיני אירועים מהתנ"ך. במרכז הדגל היו שתי דלתות שכשפותחים  אותן מתגלה ציור של ארון קודש עם ספר תורה. הדגל נתמך  במוט דק שבלט קצת מהצד העליון. על המוט הזה היו נועצים תפוח עץ ובתפוח עץ היו נועצים נר.

אתה זוכר שהלכתם אתה ואחיך, סקרנים לראות מה קורה בבית-הכנסת בחג הסוכות. כשהגעתם לאמצע רחוב הרמן כהן, שם היה בית הכנסת של כל הסביבה, בצריף גדול וישן, ראיתם בחוץ המון ילדים עם דגלים.

כשהתקרבתם הם התחילו לעשות מכם צחוק וממש ללעוג. משהו עם הדגלים שלכם או אולי זה שלא חבשתם כיפות הצחיק את כולם. אחרי שתי דקות סבבתם לאחור והסתלקתם מהמקום. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה בה התקרבת לאיזה שהוא בית-כנסת.

לך לא עשו בר-מצוה ולא שום דבר אחר בענייני פולחן דתי. ככה עד היום.

למען הגילוי הנאות: אתה הלכת גם הלכת לבתי כנסת. אבל זה היה בזמן השליחות ברודזיה (זִימְבַּבְּוֶ'ה). כשהגעת לבּוּלָוָ'יוֹ לשליחות, לא עלה בדעתך סיפורי בית-כנסת אבל מנכ"ל הפדרציה הציונית (לייב פרנק) תבע ממך ללכת לבית הכנסת, כי לא יתכן ששליח מארץ ישראל לא יפגין נוכחות בבתי-הכנסת, לא בבולויו ולא בסולסברי (הָרָרִי). אתה זוכר שפעם הגעת לבית-הכנסת כשכולם לבשו טליתות. לך לא היתה טלית ואתה התישבת להתפלל בלי. לידך נהג לשבת איש יקר ושמו שמוליק גוֹטְס. בתוך כמה שניות זרק עליך טלית ישנה ומלוכלכת שהיתה אצלו. ביום ראשון של השבוע הבא קנית טלית מפוארת ותפילין בתיק מקטיפה וגם סידור תפילה. מאז שחזרת מחו"ל לא נגעת בכלי הקודש האלה והם איפה שהוא חבויים מתחת לאיפה-שהוא בבית. אל שמוליק גוטס עוד תחזור.

 


עכשיו אתה עובר אל  בית מספר 81. בקומה הראשונה מימין גרה עוד משפחת היימן, גם הם "יקים" מיוקקים. 

הבעל ואשתו נראו כמו שני גרמנים גזעיים. היה להם בן ושמו גד. הוא היה ממושקף ומבוגר יותר מרוב ילדי השכונה ולכן מיעט להתעסק איתנו. למשפחת היימן היה מנהג מקודש. בכל שבת בצהריים היו מגיעים אליהם עוד שמונה "יקים" נושאים כינורות וצ'לו. ההיימנים היו סוגרים את כל החלונות, גם כדי להחנק מהחום וגם שלא להפריע את מנוחת השכנים. במשך לפחות שעתיים היו מנגנים להנאתם מוסיקה קמרית משובחת ברמת נגינה לא כל כך.

גברת היימן הייתה ניצבת עליהם ומקשיבה ביראת כבוד. למשפחת היימן היתה דיירת משנה בחדר שבחזית הדירה. שמה היה ידויגה פֶּקיטובָה. היא היתה פולניה גויה יפיפיה שעבדה בשגרירות של ממשלת פולין הגולה. היא נהגה לארח אצלה קצינים פולנים מצבא אנדרס.            

לפני שאתה שוכח,  אתה זוכר היטב איך אתה וחבריך הצצתם אל חדרה של הפולנייה הזאת שהרבתה  לארח במיטתה קצינים פולנים וגם לשיר אתם שירי עם פולניים.  

 

מעליהם גרה משפחת הלברטל, אדון וגברת הלברטל והבנים מנחם, יהושע וראובן.

אתה הרבית להמצא בדירתם מפני שיהושע וראובן היו חבריך למשחק. גם אליהם עוד תחזור.

בקומה ג', מעליהם, התגוררה משפחת כץ, יקים שהאבא שלהם היה פרופסור לתנ"ך מאד ידוע בעולם האקדמי. הילדים היו דוד הגדול וחווה הקטנה.


ובצד השני של הבית:

בדירת הקרקע גרו צעיר וצעירה.

היא חנה מאיירצ'ק והוא יוסף סוקניק. הם השתכנו שם בסוף מלחמת העולם השניה. עכשיו ניקח פסק זמן ונביא בשלמותה אחת מרשימות ה"קלנועיוּת החמורית", שפרסמת בעלון קיבוץ יזרעאל.

הרשימה חוזרת ומספרת על שנות ילדותך.

*   *   *

 

ההצגה הכי משוגעת של חנה'לה מייארצ'ק      (64) 8.12.2000


ברשימה מס' 56 לקלנועיות החמורית, אחרי שהצ'ולענט נשפך על הרצפה ונשות השכונה הצילו מסכנה אחת, סיפרנו על זה שעברנו אחר כך לגור ברח' גורדון 79. בתל- אביב. זה היה לפני 64  שנים.  בימים אלה, כתוספת לכדור השינה, אנחנו מצליחים לקרוא איכשהו ספר חדש, פרי עטו של פלוני תום שגב. 

שם הספר:  "ימי הכלניות".   

הספר משתמש בכינוי שה"ישוב" הדביק לצנחנים האנגלים עם הכומתה האדומה.

הוא עוסק בתקופה שלפני קום המדינה, מתחילת המאה.  מי שמסוגל להתעלם, לצורך הקריאה, מהאנטגוניזם הבולט, והדי מגעיל, של המחבר, כנגד כל השמאל ותנועת הפועלים  וההתיישבות העובדת , יוכל ליהנות כאן  משפע עובדות ואיזכורים מהתולדות של כל מה שידענו או שמענו עליו, אם לא ראינו במו עינינו, כשהיינו בילדות ובבחרות.

 

הרבה פעמים הטילה אז הממשלה הבריטית "עוצר" בכל הישוב.  (היום קוראים לזה "סגר", זה מה שהממשלה הישראלית מטילה כיום על הפלשתינים -  אותה אדרת בשינוי הגברת). כל הישוב, ואנחנו בתל- אביב, היה סגור בביתו, אין יוצא ואין בא.

 

פעם ביום, היו השלטונות מכריזים על הפסקה בעוצר, בכדי לאפשר לאוכלוסייה להצטייד במזון.    הילדים די עשו צחוק מכל העוצר.  אנחנו היינו משחקים במחבואים נגד הצבא והמשטרה. לפעמים זה נגמר לא נעים בשביל ההורים. במיוחד אם הילדים נתפסו על חם בידי ה M.P. , שזה השוטרים הצבאיים עם הכובע האדום.  אלה היו רשעים  אמיתיים, שגם החיילים האנגלים לא מתו עליהם בכלל.      

 

כשמלחמת העולם השנייה עוד בקושי נגמרה, כבר היה בתל-אביב עוצר גדול. האנגלים חיפשו כל מיני טרוריסטים.  בפעם הזאת הם גררו לחקירה (או למעצר) את כמעט כל הגברים בעיר. זה עשה קצת בלגן בעוצר כי ברחובות היו המון אנשים שהולכים להיחקר וחוזרים מלהיחקר, עם ליווי או בלי.  גם סתם ילדים. 

 

בסמטה שלנו, ממול, על הגג (בפנטהאוס), גר עמוס שייביץ'. פעם הוא היה מדריך ב"השומר הצעיר" בקן "מצדה".  אמא שלו, שהייתה ב A.T.S  (חיל נשים של של הוד מלכותו, ג'ורג' הששי), גרה שם עם פלוני לוין-אפשטיין (זה מהדפוס).   עכשו היה עמוס עדיין חייל בבריגדה היהודית.הוא ישב בפיג'מה על המרפסת.

 

על המדרכה למטה הופיעו שלשה חיילים אנגלים, אחד קורפורל ושני טוראים.  הם צעדו אל פתח חדר המדרגות של הבית.   כשהביטו למעלה, ראו את עמוס והוא ראה אותם .  באנגלית מצוחצחת הוא שאל מהקומה השלישית אם הם באו לחפש גם אותו.  הם הנהנו. 

הוא אמר להם: אל תטרחו לעלות.  אני מתלבש ויורד.  אז הם נשענו אל הקיר ועישנו בשקט, ממתינים לטרוריסט הפוטנציאלי.

 

תוך חמש דקות יצא מפתח הבית סרג'נט בריטי במדי א', נאה והדור לכל דבר.  האנגלים קפצו לדום והצדיעו.   לקח להם קצת זמן להבין כי זה הטרוריסט בפיג'מה  שהם קראו לו למטה.  

עמוס שייביץ' צעד אתם בחברותא עד לרח' שלמה המלך, קרוב לגן-חיות, על יד איפה שהד"ר ירוסלבסקי,  ההומיאופת הדגול, גר פעם. שם ישב  קצין בריטי מאחורי שולחן, וכולם ענו על שאלותיו, עם מתורגמן או בלי.  כשהקצין ראה את עמוס, הוא מיהר לעמוד וללחוץ יד.  לאחר ארבעים שניות של שיח, חזר עמוס הביתה, מלווה בחוליית החיילים האנגלים, שהרגישו קצת לא נעים.

 

בעוצר אחר שהיה גדול ונמשך ימים על ימים, היה עוד סיפור:      

בקצה רחוב גורדון, אחרי שדרת אקאציות, (היום רח' גזר) השתרע  שדה נטוש וענקי.  פאת השדה הייתה, אז, מגרש הכדורגל שלנו.  היום זה כיכר רבין.   אז דווקא על המגרש שלנו, התמקמה פלוגה של "כלניות", עם כל הפק"ל והתד"ל והמטבח הנייד ומה לא.  "נושאי הברן" שלהם (זחליל כמו זה שהיה בגן אלון ועכשו בגד"ש)והג'יפים והמשאיות שלהם, עמדו ממש ברחוב מול הבית.

 

כמקובל, עבר אוטו צבאי והכריז ברמקול על הפסקה של שעתיים בעוצר. כל הנשים מיהרו לחנויות מכולת (שגם קיבלו לחם טרי) וכל  הגברים מיהרו לכפר הערבי סומייל, להשיג כל מה שאפשר, מהר ולחזור בזמן.   ברח' גורדון 81, בית על ידנו ובקצה הרחוב, ממש, גרו בקומת קרקע, בדירת חדר קטנה,שני צעירים, חיילים משוחררים.  היא הייתה חנה'לה מייארצ'ק, חיילת בצוות הווי בצבא הבריטי.

 

כמו שהעוצר נפסק, יצאה הגברת הצעירה והיפהפייה החוצה.   היא לא מיהרה לשום מקום.  לובשת מכנסיים הכי קצרים שאפשר ומאופרת כמו שצריך, התיישבה חנה'לה הזאת על הגדר שבחזית הבית, על ברכיה היה מגש ענק של ענבים עסיסיים.  

היא נענעה ברגליים וקראה לחיילים שממולה:  "! HELLO BOYS" (אנחנו לא ידענו אז אנגלית ונמשיך בעברית) 

"רוצים לטעום ענבים ?"

 

לא לקח רגע וכל הפלוגה של ה"כלניות" הגיעה בריצה. החברה טעמו ענבים והתיישבו כולם למרגלות הגברת המשגעת, המיטיבה לנענע ברגליים חשופות ולקשקש  אנגלית מצויינת וגם לספר על הרפתקאותיה במדבר המערבי ובסיציליה ובאיטליה במשך המלחמה.  אחר כך התיישבו  ממול גם הקצינים של הפלוגה וגם הסרג'נט-מייג'ור. 

 

חנה'לה מייארצ'ק תקעה שם  מונולוג של יותר משעה וגם גילגלה את כל הפלוגה בגעיות צחוק על חשבון רומל ומונטגומרי וכולי, הכל מהווי צבא הוד מלכותו, הווי  שה"כלניות" האלה רק חזרו ממנו ושממש הזיז להם.

 

בינתיים יצאו כל העם שנשאר בבית ומילאו את המרפסות, לראות את ההצגה. היה קהל גדול ואמיתי והשמחה רבה.  לחיילים האנגלים הפסיק להיות איכפת שום דבר. כל הילדים של השכונה טיפסו על "נושאי הברן" ועל הג'יפים באין מפריע.   האנשים שרצו  לקנות ולהשיג  אוכל כבר  התחילו לאחר, אבל את אף אחד זה לא עניין. 


הבועה הסוריאליסטית והטרנסצנדנטית לכל המציאות אז – חנה'לה מייארצ'ק מול פלוגת ה"כלניות" בצחוק בריא ומשחרר -  לא התכוונה לחדול מלרחף בין הערביים הקייצי והנעים. עד שאוטו צבאי עם רמקול קרא לכולם לחזור הביתה מהר כי מתחיל עוד פעם עוצר.  הורים צעקו לילדיהם לשוב. נשים נזפו בבעליהן, חיילים אנגלים חירפו וגידפו את הכרוז שקוטע להם את הצ'ופר. הסרג'נט מייג'ור העיז, איכשהו בקללות, את כולם, לקום כבר,חנה'לה נכנסה הביתה וכל הפלוגה חזרה למגרש כדורגל שלנו, לעסוק בשלהם.

 

אם החיילים האנגלים האלה היו יודעים שבן-זוגה של הגברת איננו אלא הקריין של רדיו ה"הגנה", קול תנועת המרי העברי, ושהוא יושב  ב ב י ת  והוא בכלל על תקן של טרוריסט מבוקש ביותר -   אולי זה היה נראה אחרת.  ואולי לא.

 

הזוג הצעיר הנ"ל נודע אחר כך גם בשם חנה מרון ויוסף  ידין, מגדולי השחקנים שקמו לתיאטרון בישראל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה