כשהיית ילד קראת ספר מנוקד של איזו אמריקאית בשם "שוכני העצים". אתה זוכר שבסוף כל פרק, היה מין שאלון לקורא הצעיר:
דברים שצריך לחשוב עליהם, כמובן – בעקבות מה שכתוב באותו פרק.
היו כמה שאלות פשוטות בעניין מנהגיהם ומחשבותיהם של בני האדם שוכני העצים שאודותיהם הספר נכתב.
אז בא לך עכשיו להפוך בתוך "הקרביים" בכל מה שהעלית בזכרונותיך עד כאן.
א. זאת עובדה שכתבת פה על הרבה מאוד דברים. (לא על כל מה שאתה זוכר...)
ב. בכל מה שקשור להצגות שעשית אז זה לא רק סתם זכרונות אלא דיווח מפורט, שבחלקו הגדול הוא נעדר כל צניעות.
ג. למה זה? אין לך כל הסבר משכנע לתופעה.
ד. ברור שיש פה ליטוף וניפוח האגו הפרטי שלך שהוא לא יותר גדול, אבל גם לא יותר קטן משל בן אדם נורמלי.
ה. לא בטוח שאתה בן אדם כל כך נורמלי. כבר ציינת בתחילת הזכרונות שאיזה פסיכיאטר כתב עליך שאתה נרקיסיסט דיכאוני.
נרקיסיזם זאת תכונה של מישהו שחושב רק על עצמו ואוהב רק את עצמו והוא לוקה ביהירות, בשחצנות וברגשי גדלות .
אז מה דעתך על זה? אין לך דיעה. נדמה לך שכל ההגדרות האלה הן עורבא פרח. אם ככה אז מה כל כך דוקר לך לשוב ולטחון ולספר על הדברים הנפלאים והגדולים ההם שעשית, ואפילו להביא כל מיני אסמכתות מפי אחרים על הדברים הנורא גדולים שעשית?
ו. זה מזכיר לך את התסביך של "אין נביא בעירו", מה שמסווג אצלך כמניע להתמוטטות ונפילת "הטראומה השלישית בחייך". בשתיים הקודמות כבר עסקת פה. די אין לך כוח כבר יותר היום. תמשיך מחר.
אל "הטראומה השלישית" עוד תגיע מהר יותר ממה שאתה חושב. אבל לפני זה יש עוד סעיף ברשימה הנל.
ז. כל קונצרט היללות שלך באוזניך נובע מזה שאתה פשוט מזדקן.
מה יש? בשביל מה כל התיעוד המפרגן הזה? יש מישהו שטוען שכל זה לא היה ולא נברא? אז בכל זאת למה?
ועכשיו בא לך לחרוז חרוז, קצת ברוחו של חנניה רייכמן:.
תִּשְׁמָע טוֹב טוֹב צוּצִיק,
אִם תִּקְפּוֹץ הָרְבֵּה מֶעל הַפּוּפִּיק,
אַז בַּסוֹף כְּשֶאָתָה תִּפּוֹל
הַבּוּמְסְ יִהְיֶה יוֹתֵר גָדוֹל...
אתה מוכרח להתאורר מהחיטוט בקרביים.
הבן שלך, אחאב, כשהיה בן 4, ציין כבדרך אגב:
יש שתי סוגים של דגים שאני מכיר. אלה שאני יכול לאכול אותם ואלה שיכולים לאכול אותי.
אז באותו הקשר פילוסופי של מיון המציאות, בא לך להגיד משהו על ספרות.
שלשום סיימת לקרוא (לשמוע דיסק של ספריה לעיוור) את "מעבר ל..". זה משהו שסופרת אנגליה סיפרה על זה שבניין בית ספר באמצע לונדון עלה באש.
זאת היתה הצתה . באסון ניכוו באורח אנוש אם ובתה. בכל מהלך הסיפור משתדלות שתיהן במין מצב וירטואלי, בזמן שהן חסרות הכרה, לפענח את עניין ההצתה.
הבת עומדת למות עקב נזק גדול לליבה והאם(וירטואלית) תורמת את ליבה להשתלה בגוף בתה. "שמחת זקנתי בראש חוצות".
כל זה ממש מיועד לעשות לקורא רק רע על הנשמה. למה אין חוק נגד הוצאה לאור של סמרטוטי סיפורים כאלה בכלל?
וכמו שבנך אומר על הדגים, אתה טוען שכיום יש שני סוגי ספרים לבחירה:
אלה שמתחילים רע ומסתיימים בטוב (המיעוט), ויש את אלה שמתחילים בחרא ומסתיימים בחרא יותר גדול (הרוב)... רגע!
על מה ועל מי אתה בדיוק מדבר?
זה לא אתה בכבודך ובעצמך שכתבת והוצאת לאור ספר בשם
"סיפורי בעל ואהליבה"?... (את הספר אפשר לקרוא באתר שלך).
ומה יש שם? זה מתחיל בקצת חורבן יזרעאל העתיקה וזה נגמר באותו החורבן, רק בהרבה יותר גדול מנשוא. אז אל מי אתה בא בטענות?
על הספר הזה זכית בכמה ביקורות טובות ונלהבות, וגם כמה לא כל כך.
אתה זוכר שכמה קוראים התמרמרו על כך שהספר מכיל יותר מדי "גסויות". וזה לא מכובד לכתוב כך בספר שרובו נכתב בעקבות ספר כל כך מקודש כמו התנ"ך.
לפני שאתה מתרץ ומסביר דברים מתוכנו של הספר, בא לך להביא כאן את "פתח הדבר" שבתחילתו:
פתח דבר ל"סיפורי בעל ואהליבה"
"בשנת 1981 נפרשה לפני גירסה ראשונה של "סיפורי בעל ואהליבה". הספר הוא צרור של סיפורים, דמיוני מתחילתו עד סופו. השימוש שנעשה כאן בשפע של עובדות שנשאבו ממקורות שונים, אף הוא שימוש שכולו פנטזיה ואיננו מדויק משום בחינה מדעית. לפעמים מעוותים הנתונים בכוונה. אין עדיין כל הוכחה כי התל העתיק , המצוי בנ"צ 1819.2181 שעל מפת ישראל, הוא אכן יזרעאל המקראית או כל עיר מזוהה אחרת. אין כל הוכחה כי המערבי שבשורת מעיינות המעתק, הפזורים לרגלי צפון הגלבוע, הוא "העין אשר ביזרעאל". בעת חיבור הגרסה הראשונה כבר נסקר התל הגדול והשטוח, אך עדיין לא נחפר בידי ארכיאולוגים. ממילא לא נודע אז אם היישוב הקבור תחת התל היה מוקף אי פעם חומה בצורה.
החל מאמצע שנת 2001, במשך כשנה וחצי, חזרתי ושקדתי על הכתוב בספר תוך שינוי מעמיק של שפת הכתוב. בינתיים נחשף התל בחמש עונות חפירה ארכיאולוגית מסודרת. לדעת החופרים, אותר בתל מתחם ישראלי – מקראי. המתחם כולל חומה, מגדלים, חפיר וחלקלקה. לכולם ממדי ענק, בהשוואה לכל ממצא אחר מאותה תקופה. החפירות עדיין בתחילתן. הממצאים מלמדים כי התקופה בה היה המתחם מבוצר היתה קצרה – עשרות שנים בלבד. סגנון הבנייה זהה לזה של שומרון המקראית.
אמנון בקר
24.1.2003
קבוצת יזרעאל"
אתה זוכר שהמרצה לתנ"ך, הדס פרידמן מ"דורות בגלבוע", הזמינה אותך להרצות על "סיפורי בעל ואהליבה". אתה אמרת שם שאמנם הספר קצת עסיסי בענייני מין, אבל אתה עצמך הלכת ובדקת את ספר בראשית. בכל שלושה עמודים מסופר על איזה עניין מיני, החל באדם ידע את חוה וגמור בתעלוליה של אשת פוטיפר ובכל מה שביניהם (בנות לוט, תמר אשת ער, אונס דינה וכו').
מסתבר שסופרי התנ"ך ידעו והיטיבו לאפיין את אנשי תקופתם, בה חיו בני אדם רגילים כמונו וכמוך, לא מלאכים קדושים.
(וזה "הגסויות") וזה גם אז מה שהיה להם בראש קודם כל.(וראה זיגמונד פרויד).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה