יום שני, 29 ביוני 2020

בן דב


 

ועכשיו זיכרון שתחילתו בעסקי תאטרון וסופו ב"הטנדר נוסע הטנדר פה רץ".

ב-1977 הוזמנת לכתוב ולביים את חג ה-50 לקיבוץ רמת דוד.

בתוך חומר הגלם שאספת לצורף הכתיבה היה סיפור על טנדר ה"נודדת" שהיה ממוקם בקיבוץ ושמפקדו היה קורפורל קרול זינגר. זה מתי שההגנה והממשלה הבריטית שיתפו פעולה להקמת "משטרת הישובים היהודית", הנוטרים - "הגפירים" כמו שקראנו להם אז. אתה זוכר שהייתה ברשותך חוברת מודפסת מתולדות הקיבוצים "עיינות" ו – "קבוצת השרון" ובה סיפורי גבורתם של הנוטרים על הטנדר ובראשם קרל זינגר שנודע כמפקד אמיץ ורב תושייה. 

בהצגה האמורה שיבצת סצנה של נוטרים וטנדר "אמיתי" שהועלה על הבמה.

הטנדר הזה היה גרוטאה של טנדר פורד מלפני מלחמת העולם השנייה, שאתה מצאת בכפר הערבי סולם.

הסצנה הייתה משעשעת ומלאת נוסטלגיה והקהל נהנה מאוד. 


לאחר שנים, זה בערך מתי שמנחם בגין מינה את החנווני שמחה ארליך להיות שר אוצר. החידוש שארליך הזה עשה היה להפוך את הדולר להילך חוקי לשימוש יום יומי גם בישראל. זאת היתה ממש מהפכה ופתאום יכולת לשלם בדולרים כמו בשקלים .

 אתה זוכר את זה מפני שקנית אז כספת ביתית ושילמת בדולרים ירוקים. בוקר אחד נסעת לחיפה והתחלת לחפש בעיר התחתית מקום שבו מוכרים כספות ולא מצאת.  מאוכזב התחלת לחזור מכיכר פריז לרחוב המלכים דרך אחד  הרחובות הצדדיים. פתאום ממש לא בכוונה נתקלו עינייך בשלט נחושת קטן קבוע במשקוף אחת הכניסות, שלט שאמר: אמצעי אבטחה קרל זינגר.

אתה לא זוכר למה בדיוק עצרת שם, או בגלל שאמצעי אבטחה זה גם אולי כספות או מפני שהשם קרל זינגר צלצל לך במוח מאיפה שהוא. עלית במדרגות לקומה שנייה והגעת למשהו שנראה כמו "לוֹפִט". על כל הקירות היו מדפים עמוסים בכל מיני ציוד  מוזר, בין השאר אזעקות, כל מיני ברזלים עם מנעול וגם כספות. בקצה הלופט, על יד שולחן כתיבה מיושן ישב איש מבוגר למראה. אתה שאלת אותו אם אפשר להשיג אצלו כספת. הוא אמר שכן ושאל "איזו מין כספת?"


אמרת לו שאתה מעוניין בכספת שאפשר למקם אותה בתוך קיר הבית. הוא הציע לבחור בין שני סוגים: כספת עם מנעול קומבינציה מספרים או עם מפתח ידני אבל מיוחד. הוא המליץ דוקא על הסוג השני. בלא מאמץ שלף מאיזה מקום את המוצר הכבד והניח לפניך. אחרי כמה שאלות הצעת לו לקבל את התשלום בדולרים. הוא תהה במבט נבוך  אבל אמר שכן. נתת לו את השמונים דולר  וזהו. לפני שיצאת התחצפת לשאול אם זה הוא קרל זינגר ? הוא אמר שזה הוא. אתה שאלת בזהירות אם הוא זוכר את הטנדר של "הנודדת" ברמת דוד.  בלי למצמץ הציץ בך ואמר ברבע חיוך "כן. זה אני" אתה הצהרת באוזניו שהוא אגדה מהלכת שעוד חיה. על זה לא הגיב ויצאת. 

                                   

 

מה פתאום כספת אצל סתם קיבוצניק עם בלי גרוש על הנשמה? ומאיפה יש לך פתאום דולרים ? אתה זוכר שאת הכספת קנית בשביל להחביא בה את האקדח התוּפִּי הענקי  "וֵואבְּלִי". הילדים גדלו והייתה סכנה שהם ישחקו בו. את הדולרים קיבלת כנראה מהאבא שלך הקבלן בשביל משהו. זאת היתה תקופה בה היה לך זקן פרא ג'ינג'י, ממש ברברוסה. אבא שלך שנא את הזקן ואמר שהוא לא יכול לסבול את זה שהבן שלו נראה יותר זקן ממנו. אז הוא שילם בדולרים וקצץ את כל הזקן לכמה שנים טובות.

 

ועכשו בחזרה לאמריקה. אתה זוכר איך שהתרוצצתם בבוסטון אחרי הצהריים. העיר הישנה היתה מלאה בכל מיני שלטים ואנדרטאות על כל מיני גיבורים והתרחשויות היסטוריות מלפני מאות שנים. קניתם סנדוויצים ענקיים של קורנד - ביף במקום ארוחת ערב במלון. אתה זוכר שפקיד הקבלה מצא את שמותיכם ברשימת ההזמנות ורצה לתת לכם שני מפתחות לשני חדרים. אתם אמרתם לו שאתם זקוקים רק לחדר אחד. ההוא תקע בכם עין עקומה אבל לא אמר דבר. למחרת נסעתם באוטובוס למפעל ענק של רכיבים לכבלים סמיריג'יד. המפעל הזה היה בנוי על גבעה שכולה דשא  ובתוכו זרם נחל שסביבו היה בנוי מן  פאטיו. למפעל הזה הגעתם מפני שהזמינו אותכם כבר מזמן.  שם המפעל היה (macom ). למה הזמינו אותכם אחר כבוד ?  מפני שבארץ היה לכם פתאום המון עבודה עבור "רפאל". למה ?

זה היה תיכף אחרי התחלת מלחמת לבנון הראשונה וצה"ל היה צריך למלא את כל החוסרים בכל מיני חפצים שעפים באויר לפוצץ אווירוני אויב או כל סתם אויב. אז אתם התחלתם להזמין מחברים ב . K מה זה להזמין בK   ?  יותר מ1000 יחידות של כל פריט. בשביל K נותנים האמריקאים הנחה של 50% על מחיר הפריט וגם מזמינים את הקונה לאמריקה לעשות הכרות עם המפעל.

 

כל זה מדבר לא רק עליך אלא גם על יצחק בן דוב. מתחשק לך להיזכר בבחור. הוא נפטר לפני שנתיים שלוש מסרטן. אתה כתבת עליו מן הספד בצורת קלנועיות חמורית, הספד שהתפרסם אחרי ההלוויה. וזה מה שכתוב שם:

 

  

על בן דוב ועל המאפרה שבכיס השמאלי של החולצה  !

 

אנחנו קראנו לו יצחק'לה.   לבן-דוב היו אתנו הרבה שעות וימים ושנים.  החל בעלון, עבור לשרות במילואים וגמור במחלקת כבלים. כששִיֵיע המיתולוגי גילה שבן-דוב הגיע למשק יחד עם גרעין "הגליל" לקח אותנו הצידה וסיפר לנו בשקט: "הבחורצ'יק הזה הבן של אם הבית שלנו במקווה - ישראל.

 כשהיה צוציק אז כל מקווה היו רודפים אחריו להרביץ לו ולהתעלל בו. הוא היה בורח וצורח עד שעזבו אותו".   בן-דוב היה שותף פעיל ושקדן בהוצאתו לאור של העלון "יזרעאלים" ז"ל.  הוא התרוצץ בכל המשק וחיפש ידיעות פיקנטיות ומועילות כדי לעורר  יותר עניין בכל מדורי העלון.  הוא הפך להיות המומחה הכי גדול ל"גסטטנר" הידני שהופעל עם מנואלה ואחר כך במכונת השיכפול האוטומטית.  הוא ידע איך להניח את הסטנסילים שיהיה ישר ולא מלכלך.  הוא ידע איך להוציא משפופרת הצבע בדיוק כמה שצריך. הוא היה מקצוען בלהחליף מצבע שחור לירוק ולחום.  היה אכפת לו כל מילה וכל תגובה על מה שהופיע בעלון ההוא.

 

היו לבן-דוב ולנו ארבעים יום ולילה, מסוגרים בחבית של מגדל שמירה במטולה.  הסיוט היה דווקא מא"ז המושבה, אחד שמוליק רוזנפלד הרשע מרושע, שהיה מתגנב אלינו בשתיים בבוקר לבדוק שבן-דוב  לא חיבר שוב נורית לבטריה של המגדל שמירה כך שנוכל לשחק שח ודמקה ( שבן-דוב ניצח בהם תמיד).  

 

ועכשיו בן-דוב והכבלים ואנחנו.   ענף הכבלים התחיל פה ביוזמת רפא"ל.  הם הציעו ליזרעאל ללמוד אצלם את הסיפור ולהיות אחד מקבלני המשנה שלהם.  

בן-דוב נכנס לזה והתחיל  להתמחות במקצוע שבו הקפדנות והדיוק והניקיון היו הכרח אקסיומטי. בית דין לא יעזור.  הגזרות האלה לא התאימו, כידוע ליצחקלה שלנו אז הוא פירסם בעלון שמישהו יבוא ויחליף אותו, נקודה.  אנחנו הגענו ודי מהר למדנו שיש לבן-דוב כמה מנהגים חריגים.  הוא היה משתמש בכיס השמאלי של חולצותיו בתור מאפרה. הוא עישן כמו קטר. 

כשמישהו צילצל למחלקה וביקש את המנהל היה בן-דוב משיב: "אני הפועל".  אז כשביקשו אותו לקרוא למנהל היה מחריש ארוכות ובסוף פולט בעגמומיות חמוצה:

"אני גם המנהל".  אחרי קצת הצלחה והרבה כשלון נשבר לבן-דוב והוא התכוון לפרוש. לעומת זה הבינונו אנחנו שהלחץ, אי העמידה באיכות  המוצר ובלוח זמנים  לא נובע מאישיותו המקצועית אלא מהפרימיטיביות של ציוד המחלקה.  סברנו שככה לא מכינים, ככה לא מלחימים, ככה לא מכופפים וככה לא בודקים ושולחים סחורה.

 

אז אנחנו הצענו  לרכוש ציוד הכי חדיש שבשביל זה צריך לנסוע לאמריקה בשביל לקנות וגם ללמוד איך מפעילים ציוד כזה.   בן-דוב התרגז. הוא חשב שמעט (מאד) העזרים שקיבלנו מרפא"ל והמון פטנטים שהוא המציא בעצמו (בן-דוב היה מאלתר מחונן) זה כל מה שנחוץ וזהו. אנחנו התעקשנו והוא אמר: "אתם ממילא תהיו פה לבד ותעשו מה שאתם מבינים".   גם פה התעקשנו ובסוף   נסע בן-דוב לסונורה שבקליפורניה (מערב פרוע לשעבר) ואנחנו איתו.  

כשהיינו אצל יצרן הציוד הציג לו בן-דוב כמה שאלות שלשמען החוויר היצרן והסמיק והפטיר: "או. קיי. הבחור הזה הוא מומחה לסמי-ריג'יד. אני אחשוב על מה שהוא שאל ואשיב אחר כך".   אבל כל זה כלום לעומת איך שבן-דוב מגיע לבוסטון.

 

עוד קודם לכן התחלנו לקנות מחברים ב  K. זה כשמזמינים יותר מ-1000 יחידות במכה אחת. לכן הוזמנו אחר כבוד לקפוץ לחברת "אומני ספקטרא" שבבוסטון כשתהיה הזדמנות.  מי שלא ראה את יצחק'לה בן-דוב מגיע לשיחת עסקים בבוסטון לא ראה בדיחה היסטרית מימיו. אפילו אנחנו לא זיהינו אותו.  הוא נעל נעליים חדשות, לבש חליפה אמיתית. ענב עניבה תואמת ונשא בכיס הז'קט כרטיסי ביקור.  את פנינו קיבלו חמישה אנשים.  הם התעניינו לדעת מי זה החכמים שקונים בכמויות כמו שצריך. אנחנו התעניינו בעזרים להרכבת כבלים.   מה שהיה בולט בפגישה היה זה שבן-דוב ואנחנו נראינו כמו לורדים ודווקא  הם נראו כמו מי שחוזרים מהבריכה אצלנו.. 

את זה בן-דוב בחיים לא שכח לנו.

 

כל הנ"ל נוסף למה שכבר נאמר על בן-דוב.  ברוך דיין אמת.

 

 

ועכשיו חזרה לבוסטון. היה לכם עוד פעם חצי יום לטיול. הלכתם לנמל המפורסם של בוסטון ונעמדתם בתור לעלות על אוניית מלחמה אמריקאית מלפני 150 שנים שניצבה בנמל עם כל הצוות, מצוחצחת וממתינה לפרוס  את המפרשים ולהפליג לאוקיאנוס האטנלנטי.  זה היה ממש מרתק להסתכל בדבר הזה אבל יחד איתנו היו עוד 1000 תיירים בתור לעלות על האונייה לסיור, ואתם נאלצתם לוותר במקום זה הצלחתם לסייר באוניית מלחמה מעכשיו, מין אונית סיור בלי הרבה תותחים אבל עם המון ציוד תקשורת וציטוט. נדמה לך שבמלחמת ששת הימים הפציץ חייל האוויר שלנו אוניה אמריקאית כזאת מול חופי הארץ וזה היה באמת בטעות. טסתם למנהטן לעוד יום וחצי. שני ביקורי עסקים בוטלו ונשאר לכם זמן לעשות את הטיול במעבורת סביב כל האי מנהטן.

בן השאר הצלחת לבקר בחנות "  "Bloomingdale's, אתה זוכר מצויין שהצלחת לקנות שם בכמה דולרים זוג נעלי נייק ורודות , מתנה ליעל ביתך הקטנה.

מתי שהוא הגעתם לשדה התעופה "קנדי" בשביל להתחיל לטוס הביתה. הגעתם שעות קודם ובדקו לכם טוב טוב את התוכן של המזוודות והדביקו טוב טוב עם סרט נייר דבק ושככה יגיעו המזוודות ללוד בלי שאף אחד יגע בהם באמצע הדרך. אתה זוכר שנכנסתם דרך השרוול למטוס ג'מבו של "אל איטליה",  המטוס נדחף לתור ארוך של מטוסים שעמדו להמריא, כל אחד כדקה וחצי אחרי השני, כשהגיע תורכם הסתובב המטוס שמאלה אל מסלול ההמראה. בכוח אדיר של 4 מנועי סילון הוא דהר קדימה ואחרי 50 מטר נסק אל על. הטיסה ארכה מאחר הצהריים עד הבוקר של המחרת. אתה זוכר שבאמצע הלילה ראית בעד החלון הבהקים ארוכים שהאירו את כל השמיים.  מסתבר שאלה לא היו ברקים אלא "האוֹרוֹרַה", זוהר הצפון. מאיפה שהוא נזכרת שמתישהו נתקלת באורורה הזאת. זה היה כשהיית בן 8 או 9 וקראת בלהיטות את "מסעות קפיטן הָטֵרָס" של ז'ול וורן, בהוצאת "אמנות". הוצאת הספרים הזאת ישבה בכלל בגרמניה והקפידה לציין בשאר הספר : "פְרַנְקפוּרט עַ"נְ מַיְין, מוסקבה, אודסה". היא הוציאה לאור כמה וכמה סיפרי קלסיקה של ג'ול וורן,  מנוקדים לילדים כמו: אי התעלומות, מיכאל סטרוגוף, 20,000 מייל מתחת למים.   בספר "מסעות קפיטן הטרס" היה כתוב על זוהר הצפון. לפי ז'ול ורן היה הקוטב הצפוני הר געש ענק.

אתה זוכר כמה וכמה פרטים מהספר הזה , היה שם רוֹמֵה הצילצל סִמפסון והמלאך גָרִי שהיה בעצם קפיטן הטרס המסתורי. אתה זוכר שבאוניה שלהם "פארוורד" היו שלוש מרפסות קטנות על כל תורן. למרפסת הנמוכה קראו סטנגה.

למרפסת האמצעית קראו ברום סטנגה ולמרפסת העליונה המסוכנת בראש התורן קראו ברום בראם סטנגה.

איך זה שאתה מצליח לזכור דברים מלפני 75 שנים כשאתה לא זוכר איפה לעזאזל שמת את הגפרורים בשביל להדליק את הפַיִיפ .  ובכל זה נזכרת כשראית את האורורה הזאת בטיסה מניו יורק לרומא. נחתתם בשלום ברומא ונתקעתם שם לכמה שעות טובות עד הטיסה לישראל. אתה זוכר מעט מאוד מפני שישנתם על הספסלים כמעט כל הזמן. אגב, זאת היתה הנסיעה האחרונה שלך לחו"ל, למה? ככה. לך לא הלך לאיבוד שום דבר בחו"ל ואף פעם לא רצית לנסוע לשם. לעומת זאת הקפידה אשתך בהצלחה לטייל בכל העולם, לשמחתה -בלעדייך, וטוב שכך כי אתה היית מקלקל לה את כל הטיולים. 

הדבר האחרון הראוי לציון בטיסה מאמריקה הביתה היה סידורי הביטחון בשדה התעופה ברומא. המטוס לא היה מחובר לשום שרוול. הוא המתין לנו במרחק כמה מאות מטרים מבית-הנתיבות. אנחנו הוסענו אליו באוטובוס מיוחד. סביב המטוס התמקמה מחלקה שלמה של אנשי בטחון במדים, כולם מצויידים בנשק. עלינו למטוס תוך כדי בדיקה חוזרת, מי אנחנו ולמה אנחנו טסים ב"אל-איטליה" ללוד. זה החזיר אותנו די מהר לאיפה שאנחנו בכלל חיים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה