יום שישי, 26 ביוני 2020

ששת הימים - האנגלוסקסים באים


כל תקופת מלחמת ששת הימים הייתה עבורך רצף צפוף של אירועים שהשיגו אחד את השני במהירות מסחררת.

שבועיים לפני המלחמה הקפיצו אותך ואת התותח האנטי-טנקי לגיזרת ג'נין.

אתה זוכר איך נגררתם, אתה והתותח בדרכי עפר בחושך.

אתה זוכר שהיה צריך לעבור על פני תעלה ענקית (אולי תעלה נגד טנקים, בערך מול החאן העתיק שבמוּקִיבְּלֶה).

אתה זוכר איך שהשופל שהיה בשיירה הוזעק למלא את התעלה כדי שהתותח יוכל לעבור..

אתה זוכר איך שמאחוריך צעדה פלוגת רובאים, כולם כורדים, מישובי התענך, עם כובעים של כורדים ורובים  צ'כים.

נדמה לך שהלוחמים הכורדים של היום, מול דאע"ש, נראים אותו דבר.

אתה זוכר כיצד הגעתם לנקודה כלשהי ממש ליד החאן העתיק. שם חפרתם עד לפנות בוקר את המחפורת לתותח, הסוויתם אותו ברשת וחפרתם גם עמדה למפקד התותח. אחרי עלות השחר התברר שאתם חלק ממערך הגנה גדול הממוקם בקצהו של שדה התעופה ההיסטורי מימי מלחמת העולם השניה, מתקן שנבנה ע"י הבריטים.

מולכם, לכל  טווח העין, לא היה שום דבר. גם התותחים שהפגיזו אחר כך את השדות לידכם היו כנראה על יד ג'נין במרחק.

היית שם אולי יומיים או שלושה. אז לקחו אותך (בלי התותח) הביתה ליזרעאל.

על אף שהיית מזכיר הקיבוץ, לא עסקת אז בשום מיזכור, רק נפלת ישר לתוך סידור המקלט ליד "גן אלון".

את אשתך בסוף הריונה, כמעט שלא ראית.

היא מספרת משהו מעניין שלא בדיוק זכרת: היה לך אקדח תופי ענקי מסוג "וִואבְּלִי" משנת 1915, שרכשת אצל זִינְיוּק כשהיית בחיפה.

היא מספרת שהוצאת את האקדח ממחבואו, נתת לה ביד ואמרת ברצינות שהיא תוכל להשתמש בו אם צריך.

עד היום היא מתפוצצת מצחוק לזכר האירוע.          

 

בשבת 3.6.67 ילדה אשתך את בנכם השלישי. אתה זוכר כי עד הלידה לא גמרתם בדעתכם על מה שיהיה שמו.

מי שקבעה סופית את השם אבנר, הייתה בתכם נטע בת ה-4. היא פסקה שזהו-זה, ככה. כל זה אירע בתקופת ההמתנה לפני המלחמה.

אתה זוכר, שכמה שעות אחרי שאבנר נולד, הגיע אביך יחד עם מישָה  שותפו לחברת קבלני הבניין. בדרכם מת"א לעפולה חלפו בואדי ערה. מישה הציץ במה שמתרחש ליד הכביש. היו שם כל מיני חיילים. מישה היה לוחם גם בצבא האדום וגם במלחמת השחרור. כשראה מה שראה פלט בחשדנות: "שְׁטִינְקְט אַ-מִילְחוּמֶע" (מסריח ממלחמה). ביום שני בבוקר התחילה המלחמה.


בית החולים עפולה הגיב במהירות וכל היולדות גורשו מהמחלקה בשביל לפנות כל מיטה לפצועים. אתה זוכר איך נסעת לבית-חולים עם ג'ק זינמן, רואה החשבון של הקיבוץ, במכונית דה-שבו שעמדה לרשותו. אשתך המתינה בפתח בית החולים עם הילד ואתם מיהרתם לחזור לקיבוץ.

באמצע הדרך מעפולה שמעתם וראיתם איך נופלים פגזים בשדה ליד הכביש. זה לא היה מצחיק בכלל. מיהרתם לתוך המשק ואשתך וילדך אבנר נזרקו היישר לתוך המקלט שעל יד חדר הנשק, המקלט ששימש את כל התינוקות והאמהות.

משם הם יצאו אחרי שלושה ימים ועברו למקלט הגדול שממול "גן אלון". המקלט הזה מצוי עד היום, נבנה גם הוא בחיפזון ממש בתחילת המלחמה.

יום וחצי לפני שהיה הכרח להשתמש בו, הוזעקת יחד עם חברים אחרים לבנות שם מערך של ספסלים ופינות שינה לכל הילדים ולכל האמהות.

אתה חושב שהמתקנים האלה עדיין ישנם שם מלפני 48 שנים, אבל אתה לא יכול לרדת לשם ולבדוק כי אתה לא רואה כלום, ויש לך תעודת עיוור.


אתה לא זוכר באיזה יום ובאיזו  שעה סידרו אותך להיות בצוות התותח האנטי טנקי הגדול, 75 מ"מ (לא שלנו שנשאר במוקיבלה), שהגיע מחיפה ומוקם בקצה חורשת האקליפטוסים, מדרום למוסך ולמסגריה של הקיבוץ.

המילואימניקים החיפאים שהגיעו , היו דעתנים גדולים שלא היה אכפת להם שאתה מפקד תותחי נ"ט. הם הושיבו אותך לנוח בשקט בצד, בלי לבלבל את המוח.

אתה זוכר שבשעה ההיא עוד לא ידעו במדינה כלום ממה שבאמת קורה במלחמה.

 

באמצע הלילה סיפר יצחק רבין בטרנזיסטור שעד עכשיו השמדנו 400 מטוסי אויב. אתה זוכר איך קפצתם כולם מרוב שמחה.


ב-5:00 לפנות בוקר שמעתם רעש נורא וחשוד מכיוון מערב. תוך שניות צלל על המשק מטוס האנטר ירדני וירה משני תותחים 30 מ"מ שהיו עליו.

הצלחת לראות את המטוס השחור מתרומם בקצה הקיבוץ וטס מזרחה.

אתה זוכר את החבר בנג'י סקולניק, שהיה צופה אויר על מגדל המים, ואת הצעקה שלו "זה האנטר ירדני הוא ניתק לי את הטלפון!"

מטוס ההאנטר גרם הרס גדול לדירת מגורים, לבית התינוקות, לבניין הפעוטון, לחדר האוכל החדש (שהיום הוא בנין המזכירות) ולמרפאה.

שתי בנות חטפו רסיסים, דורית פינק באוזן וחנה לואיס בטוסיק. היה מזל שבחמש בבוקר  כולם היו עוד במקלטים ואף אחד לא נהרג.

תוך שבוע התלבש "סולל בונה" ותיקן את כל הנזקים למבנים שניזוקו.


ביום הרביעי למלחמת ששת הימים נחלצת מהפלונטר של התותחנות ושל "נגרות פנים המקלטים" ושל הנסיבות בהן הגיעה אשתך עם התינוק אבנר בנך, לאחר שנזרקו ממחלקת היולדות.

כמעט במקרה ישבת בחדר המזכיר בשעת בוקר.  

לפתע שמעת את נילי צועקת מעבר לקיר שתיקח לרגע את הטלפון המשותף לכם, כי יש מישהו שצריך אותך דחוף.

זה היה באמצע המלחמה, וכל עניין היה דחוף.

הקשבת בדריכות ומישהו אמר לך בטלפון:

"אני איש הסוכנות היהודית. בשדה התעופה בלוד. מכל העולם מגיעים עכשיו אלינו מתנדבים לעזור למדינה. יש פה 80 מתנדבים מדרום אפריקה, מאוסטרליה ומניו זילנד. אין לי לאן לשלוח אותם. אצלכם בקיבוץ יש כבר חברים אנגלוסקסים ואני מבקש מאוד מאוד שתקבלו אותם לעזרה לכל מה שאתם זקוקים במשק. אני ממתין נואשות לתשובה". השבת לו שתוך שעתיים תחזיר לו תשובה.

 

בתוך חדר מזכיר היו שתי בחורות מבולבלות שלא ישנו כבר שבוע ושני בחורים המומים שלא ישנו כבר שבועיים. מחוץ לחדר המזכיר הייתה מלחמה.

 

התעצבנת וצעקת לנילי, בצד השני, שתתן לך את הקו לפחות לשיחה אחת מפני שגם אצלך יש מלחמה.

היא צעקה לך דרך הקיר בחזרה שיש עשרים ושבעה חיילים על מרפסת המזכירות , שמנסים לצלצל הביתה שלהם בשביל להשאיר מהם אות חיים.

צרחת לה שתיקח מהם את המספרים ושתצלצל בשבילם הביתה אחר כך.

נילי, בצד השני של הקיר צרחה עליך בחזרה שהיא לא לוקחת שום מספרים משום חיילים. אחר כך היא התעלפה מצחוק ומחוסר שינה.

 

שאלת את הנוכחים אם מישהו שיודע מה עם דורית פינק וחנה לואיס.

יומיים לפני כן, הטייס הירדני הגיבור, פגע דווקא בהן במקום בשדה התעופה ברמת דוד.

היו שמועות שאת ה"האנטר", החתיכת דרעק הזה, הפילו. 

אחת הבחורות, פיהקה וטענה שחנה ודורית בסדר. יש  רסיסים באוזן וגם בטוסיק (של מי?) ושהבית-חולים נערך למאות נפגעים אבל הוא כמעט ריק.

 

שאלת מה עם "סולל- בונה"?  ראית  שהם כבר פה ומה הם עושים. מסתבר  שסולל-בונה מפרקים את הגג של החדר-אוכל, שנפגע מה"האנטר".

את ה"קוטג'ים", כך כונו בתי דירות החברים,  והבתי ילדים עזבו בינתיים.  בחדר האוכל אי אפשר בכלל לאכול.  הצעת שימשיכו לאכול במקלטים ותחת העצים.

כבר קיץ וזה מה יש.  

 

הטלפון צלצל.

הרמת את השפופרת והקשיב ואמרת ל"הוא", "רגע אחד".

סיפרת לחבר'ה שזה טלפון ממישהו מהסוכנות או ממשרד הפנים בלוד.

מה לוד? שאלו החבר'ה.

שמונים מתנדבים מניו-זילנד, מאוסטרליה ומדרום-אפריקה נחתו עכשיו בשדה התעופה.

הם מתעקשים להגיע דווקא ליזרעאל.

חלק מהם היו פה פעם במכון. (קורס למדריכי תנועות הנוער מהגולה).

 

"זה טרוף,  כל יזרעאל זה מאה וששים נפש, ששליש מהם בכלל במלחמה.  עכשיו אין פה איפה לגור, אין גם מה לעשות עם עוד שמונים ושיתנו קצת לישון" .

זו רוח התגובות שהומטרו עליך. 


נבחת אל תוך הטלפון, שיצלצלו בעוד חצי שעה עוד פעם.

התרית ב"הוא", שלא יעז פתאום, סתם ככה, לשלוח את אף אחד וטרקת את השפופרת.

הבחורות, התעוררו ושאלו איך ומה פתאום יקלטו פה שמונים אנשים? 

מה עם דיון באסיפה על זה? במזכירות?

רוב החברים נמצאים במלחמה ומי שפה גם עושה מלחמה וגם מת לישון.

 

עם היד על הטלפון הטרוק נבחת בקול לא נחמד: 

"נכון שאין איפה לגור פה? נכון שאין איפה לעבוד פה?  נכון ששום דבר אין פה?"

"אין ואין ועוד פעם אין". ענו לך במקהלה.

חייכת באופן מגעיל וסיננת בין השיניים:

"אבל יש פה רק מאה ושישים נפש, אחרי תשע-עשרה שנים של להיות קיבוץ קטנטן.  מורשתו האידיאולוגית של חֶבֶר הקבוצות לנֶצַח , שתמיד רצה להיות  הַפִּיצָ'לֶה – לתפארת?"

 

אחת הבחורות קמה ואמרה שהיא לא יודעת מה השתגעת ומה אתה מבלבל את החצילים. היא הודיעה שהיא הולכת לחלוב ברפת. מישהו גילה שהיא ועוד אחת היו רפתניות בנח"ל. 

שתי בחורות, שעשר שנים לא ראו פרה ועל מכון חליבה הן רק שמעו מרחוק – הולכות לחלוב פרות שלא נחלבו יומיים, זועקות מכאב עטינים נפוחים, במקום ששה רפתנים, שנקראו למלחמה.

מי יחלק אוכל לפרות?  הילדים מהגן? "אני הלכתי" הודיעה ואו טו טו עמדה ללכת. 

 

אבל אז הטלפון שוב צלצל.  הרמת ואמרת לַ"הוּא":


"תשמע חבר. אתה תשלח הנה עכשיו את כולם. את כל השמונים. קדימה!"


כולם לידך נדבקו לקיר מרוב תדהמה. טרקת את הטלפון וחירחרת דיבורים כמו:

"שארבעים יישנו על המרפסות של הבאסינים ובצריף השרוף! שעוד ארבעים אולי בקצה השני של הלול וגם על הדשא! לאכול שיאכלו עם כולם תחת העצים! אם הם יבואו – נקבל מהסוכנות גם פינת נוער.  אני תופש אחריות בלעדית על השיגעון הזה. תתלו אותי כמה שאתם רוצים אבל מהיום אחרי הצהרים יש פה מאתיים וארבעים נפש, לא איכפת לי, אבל  הם הסיכוי האחרון שלנו, פעם אחת לתמיד, להפסיק את  מצב הכן להיות או לא להיות, של הקיבוץ"!

 

וזה סיפור שמוצאים כשמחטטים בניירות ובמוח שאת שניהם כבר מזמן היה צריך לזרוק.

(לא בטוח שזה היה בדיוק ככה אבל בטוח שבערך)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה