יום ראשון, 28 ביוני 2020

יצא כבר עה עה

בחזרה להצגה "מישהו"באפיקים 1976 .

אתה זוכר שבעיתונים, גם בעיתון הקיבוצי, כתבו הרבה דברים רעים ומרגיזים, זאת בניגוד למה שהרבה צופים ומשתתפים אמרו בהתלהבות לאחר ההצגה. תוך כדי חיטוט בארכיוניך נמצא להפתעתך גזיר עיתון ששכחת ממנו. עיתונאי כלשהו ששמו דויד בן נחום (מי זה?) נוכח בהצגה וזה מה שפירסם בעיתונו:

 

עם "מישהו" באפיקים.

 

"אוורימן" זה לא בדיוק "מישהו".

"אוורימן" פירושו "כל אדם" ויש בכך יתר חידוד ושימת דגש על תחושת הגורל החריפה המפעמת במחזה המוסר האנגלי הזה מן המאה ה-15 לספירה, אשר עיניינו  הוא אותו שלב בחיים שאין איש יכול להתחמק ממנו, גביר ואביון, תקיף ורפה-כוח. לכל אדם באשר הוא, מזומן אותו רגע של עימות עם החידלון.

שמה של הגירסה העברית "מישהו" מרמז על גישה מודרנית משהו, על-פיה "כל אדם" נתפס כ"סתם אדם","האיש ברחוב", או בפשטות "מישהו".


כשקראתי את "אוורימן" התעניינתי בו כביצירה ספרותית השופכת אור על גישות ועל דרכי מחשבה. לא העליתי על דעתי כי אראה את המחזה מוצג על הבמה.

בהיותו חסר כל מבנה דרמטי, נראה לי יותר כ"קלוזט-דרמה" (מחזה לקריאה) מאשר כמחזה להצגה.

אמנון בקר (איש קיבוץ יזרעאל, הידוע בכינויו "אמן") חשב אחרת.

הוא שכתב ואף ביים את "מישהו", על פי "אוורימן", שבוצע תחילה ע"י חברי קיבוצו, יזרעאל, ולפני ימים מספר בהפקה "גרנדיוזית" של חטיבת בני האיחוד, שהתכנסה לכנס בקיבוץ אפיקים.

מהו אמן? זהו אדם אשר יוצק חוויות ותחושות שגם אדם שאינו אמן עשוי לחוש בהן, בלבוש  אמנותי. המשורר עושה זאת בלבוש מילים וקצב.

האדריכל הוגה רעיונותיו כשדמות להם של קירות ופתחים, מעברים ומפלסים. אמנון בקר קרא את "אוורימן", קלט את בשורתו וחש אותה בלבוש של חוויה תאטרונית, בלבוש של הצגה. ואכן, היתה זו חוויה תיאטרונית במלוא מובן המילה.

*

 

כבר נכחתי בהצגות אשר ניסו לממש, ברב או במעט,את רעיון
"התיאטרון הסביבתי" ותמיד חשתי במידה כלשהי של אילוץ ומלאכותיות. תמיד ראיתי את ה"תפרים" קצת ברור מדי. הפעם, כשישבתי תחת כיפת השמיים על הדשא באפיקים, בין מאות ואולי אלפי הצופים, כשהבמה התפתלה מסביבי לכל עבר, עלתה "לשמים" וירדה "לגהנום", עיתים רחבה כזירה ועיתים צרה כשביל, כשלעיתים צצו דמויות הרקדנים הססגוניות ונעו וזעו מכל עבר, ולעיתים חשך הכל פרט לפינה שבה נתרכזה ההתרחשות, חשתי שאני "בתוך" העניין, כאילו אני עצמי רץ על פני המסלול הארוך ומתחבט ומתלבט בשאלות הנצחיות, הקיומיות, חסרות המוצא.

*


אינני בא לעסוק כאן בביקורת אמנותית, ראשית, כדי שלא לקפח את פרנסתם של המומחים לדבר, ושנית, משום  שלא זהו החשוב ביותר באירוע מעין זה, שאיננו הפקה של תיאטרון מקצועי. אציין, אם כך, את הדברים הנראים לי, אישית, כחשובים יותר ואלו הם:

 קודם כל, עיבודו של אמנון בקר.

למרות שהמחזה מוגדר כ"מחזה על פי" ולא כ"עיבוד", הגדרה המאפשרת יד חופשית יותר למעבד, ניכרים ב"מישהו" הכבוד והיחס הרציני למקור.

אמנון בקר לא "ניצל" את "אוורימן" כחומר גלם בלבד, אלא ניסה להעביר את המסר של לבטי האדם מול גורלו, כפי שהוא מתבטא  ב"אוורימן", אל הצופה בסוף המאה העשרים  בצורה של חוויה תאטרונית, וחוויה תיאטרונית היא לעולם דבר אשר מתרחש בכל הצגה והצגה מחדש  ואינו יכול להתבסס על העבר בלבד.

ה"תבלינים" הדרמאטיים שהוסיף המחזאי הוספו ביד רגישה וכמעט שלא פגמו באווירת הפשטות החגיגית של המקור, אלא במידה שהיה בכך  אולי הכרח כדי שהמחזה "יעבור" לקהל. הוא גם לא ניסה ליצור "אוורימן קיבוצי". למרות מספר "סממנים  קיבוציים" שלא הועילו למחזה  אך גם לא הזיקו לו, "מישהו" הוא במהותו "אוורימן" מודרני אוניברסלי ובהחלט לא "מחזה לוקאלי".

שנית, ההתמודדות עם הפרוייקט הענקי הזה. כ-120 משתתפים, כולל שחקנים, מקהלה, תזמורת ורקדנים, כולם נערי ונערות "חטיבת בני האיחוד", יחד עם אנשי מוסיקה ובמה, כוריאוגרפיה והפקה, ממשקי "האיחוד" השונים חברו יחד למבצע, שהוצאותיו היו מינימליות, הרבה פחות מהסכום שננקב בעיתונים.

הפקה מסחרית בסדר גודל כזה היתה עולה מליונים, ובואו נזכור למה הוקדשו כל המאמצים והאמצעים הללו – לא למחזמר – להיט מלוקק, רועש וצבעוני, אלא להתמודדות עם חומר תיאטרוני רציני ובעייתי. קשה לתאר שאיזשהו תיאטרון בארץ יכול היה, או יוכל בעתיד, לחזור על מבצע שכזה.

*


ואחרון-אחרון חביב, החבר'ה עצמם. נפגשתי לאחר ההצגה עם שניים מהשחקנים הצעירים: זיו בן דב (חניתה) – "מישהו" והלל לרנר (ברור-חיל) – אדוני, שאלתי אותם: מה פתאום "אוורימן"? מה זה אומר לכם? תחילה הם ענו לי שלא הם בחרו את המחזה, אך כשלא ויתרתי ולחצתי לאמור: אך הרי קבלתם את הבחירה ולפי הצורה שבה ביצעתם את המחזה ראיתי שגם הזדהיתם עמה לא במעט, השיבו: בהתחלה באמת פקפקנו והיססנו לא מעט, אך לאחר ששוחחנו ודנו במחזה עם המחזאי-הבמאי הבנו שאין זה מחזה אשר שייך לתקופה מסויימת או להשקפה מסויימת, גם אם אלה בוודאי קיימות בו, אלא לכל אדם באשר הוא אדם.

ואם כך הם חשו, זה מוכיח לדעתי שוב שדת אינה אלא צורה ולבוש לאמונה ולערכים, אבל לא תוכנם ומהותם, ושכל המנסים לשלול את רציפותם של ערכי אנוש, בין אם אוניברסליים ובין אם יהודיים-ספציפיים, בתואנה של קרע בין "דתיות" ל"חילוניות" אינם אלא טועים ומטעים.

 

*****

 

קצת ארוך... אבל מעניין. אחרי 36 שנים מאז, כיום 2015, ולאחר 25 שנים מאז שעסקת בכלל בתיאטרון ושעשית את ההצגה האחרונה שלך (שתי דקות אדג'יו), אז אפילו אתה מסכים שמגיעה לך איזו מילה טובה כמו מה שדוד בן נחום אמר עליך בכתבה  הנ"ל.

אתה לא זוכר מאיפה ומתי הגיע אליך גזיר העיתון הזה. ייתכן שהכותב הוא חבר קיבוץ עין-דור דוד בן נחום ז"ל, ושהדברים התפרסמו או בעיתון "חותם" או ב"על המשמר" או "בדבר השבוע". קשה לך לברר...


 

עכשיו בא לך שוב להרהר במהות כל הזכרונות שאתה מביא כאן. למשל הציטוטים של מכתבי כל מיני נוגעים בדבר בעניין ההצגות שעשית. ייתכן שבעיני הקוראים ייראו הדברים קצת מייגעים.

אבל מה לעשות?... אלה חלקים חשובים עבורך במכלול רצף ההיזכרות. אז מה? 

במקום להתפלסף ולהמציא כל מיני דברים שמישהו אמר, אז אתה פשוט מביא את דבריו כלשונם. ולמשל החשיפה  של דרך עבודתך על כתיבת מחזה ובימויו. לכל יוצר כזה יש את הפטנטים שלו. "הפטנט" שלך היה קודם כל  ותמיד להשקיע שבועות וחודשים, תוך שימת לב לכל פרט ופרט בהפקה, כמה זמן שזה יקח.

לא בטוח שאחרים עושים את זה גם כן.

היו כאלה שטרחו להצהיר בפניך שאתה סתם "פרפקטציוניסט", כאילו שיש בזה משהו לא טוב. לך לא היה איכפת שום דבר חוץ מהמוצר האמנותי נטו, אפילו אם הפסדת בשכרך עקב כל מיני אינפלציה ופיגור בתשלום השכר. אחרי ההצגה בנגבה התחלת לנקוב את שכרך עבור כתיבה ובימוי בדולרים, כסף עובר לקופת הקיבוץ.

 

כשהיית ילד היה שיר שנולד בביהס החקלאי מקווה ישראל, עוד במאה ה19. השיר הזה עדיין לא אלמוני גם בימים אלה.  בכל אופן כדאי  להיזכר שוב.

 

 "גימנזיסט פָּרָה חָלַב "

 

גִימְנָזִיסְט פָּרָה חָלַב - טָטָרִיסָה בּוֹם.

דָּבָר אֶחָד הוּא לֹא יָדַע- טָטָרִיסָה בּוֹם.

בִּמְקוֹם פִּטְמָה מָשַׁךְ זָנָב

טָטָרִיסָה בִּיָם בָּם בּוָם.

יָצָא עֶה, עֶה בְּמָקוֹם חָלָב - טָטָרִיסָה בּוֹם.

 

זה פחות או יותר נוסח השיר כפי שמופיע באתר "זמר- רשת".

אתה זוכר שאצלכם בבית חינוך בצפון או בתנועת הנוער לא שרו עם "טטריסה בום" אלא עם "פָּארְלֵה- ווּ" וזה מלמד שהמקור לשיר הוא איזה פזמון צרפתי.

 

מה זה "עה עה"?

כשהיית עוד ילד קטן, אז אף אחד, לא אמא ולא גננת ולא אף אחד העז לומר בפשטות "חרה", "קקה" "קקי" או "צורה".

אמא שלך הייתה שואלת, כשישבת על הסיר: "יצא כבר עה-עה?" 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה