ענייני ציור

ובחזרה בענייני ציור.

במשך שנתיים המשכת לצייר בגרפיט (עיפרון) ובצבעי מים. במבט לאחור, אתה יודע שעשית כמה אקוורלים יפיפיים ושעד היום נוזפת בך אשתך על זה שעזבת את צבעי המים. מתישהו רצית להתנסות בציור על בד ונרשמת ללמוד אצל טומי ברונשטיין שלימד אז במרתף של בית שטורמן בעין-חרוד.

היית חלק מכיתה קטנה שכולה או נערות צעירות, או נשים מבוגרות וגם אתה.

טומי התחיל ללמד ציור מהתחלה - רישומים, הצללה וכיוצא באלה.

די מהר זה נמאס עליו והוא הכריז:

"אין שום תועלת בלהמשיך ולצייר וָאזות. אני מציע לעבור ישר לצבעי אקריליק על בד, אם לא אכפת לכם".

לך לא היה אכפת כי ממילא לא ידעת על מה בדיוק הוא מדבר. מהשיעור הזה אתה זוכר מצויין את התרגיל של ציור דיוקן עצמי מראי. לקחת בד מודבק על קרטון (יש כזה דבר) וציירת במכחול עבה ובצבעים ישר מן הפלטה, עליה שפכת כל מיני צבעים, למשל ירוק, וציירת סתם איך שבא לך.

יצא מה שיצא ועוד לפני שחשבת להמשיך את הציור חטף לך טומי ברונשטיין את המכחול מהידיים וצעק עליך:

"אתה לא רואה שזה ציור גמור? אתה בחיים שלך לא תצליח לצייר את הדבר הזה עוד פעם"! 

הפורטרט הזה הוא בהחלט מסוג הציורים שהבן אדם עושה לפני שלימודי הציור מקלקלים אותו לגמרי.

יש שם ירוק מפוזר על כל השערות, הגבות, על יד האף וסתם על הבד. הציור הזה הוא מספר 17 בקטלוג הממוחשב של כל ציוריך.

 

השיעורים אצל טומי ברונשטיין בבית שטורמן התקיימו תקופה קצרה בלבד אבל דווקא שם נתקלת בחוויה הכי מרגשת ומשמעותית בחיים של כל צייר, לפחות אתה.

יום אחד הגיע טומי לכיתה שם במרתף כשהוא מלווה באיזו בחורה .

בתחילת השיעור הכריז טומי שעכשיו מתחילים לצייר עירום.

לפני שהספקת להתעשת התערטלה הגברת וחכתה להוראות איזה פוזה לעשות .

אתה היית אז בן חמישים ושלוש וכבר היו לך אשה וארבעה ילדים. אבל בחיים שלך (חוץ מהאשה) לא הבטת חופשי חופשי בגוף עירום של אשה זרה. היית המום. אתה זוכר שזאת היתה חוויה מסעירה ומאוד מביכה.

בהתחלה לא ידעת לאן להבריח את מבטך בשביל לא להסתכל על זה, אבל לא היתה ברירה כי דווקא על זה היית אמור להציץ גם להציץ. אתה זוכר שהבחורה לא היתה איזו יפיפיה מי יודע מה. היא היתה נמוכה עם פרצוף קצת מזרחי וכפות רגליים לא ישרות,  אבל זה לא הפריע לך להתרשם עמוקות מהסך הכל של העיגולים והקימורים ושאר ההפתעות החבויות במה שנקרא "מקומות מוצנעים". זה לקח לך הרבה זמן להפסיק להתרגש מהמראה ולנסות לצייר את מה שהמורה דורש.

באחד מהשיעורים הבאים הופיעה עוד בחורה יחד עם המורה לאותה מטרה. גם היא הזדרזה להוריד את בגדיה ולשכב על הרצפה בכל מיני פוזות. עכשיו היית עוד יותר המום. אתה זוכר מצויין שזאת היתה הדוגמנית הכי יפה שראית מאז ועד היום.

יש לך אפילו תמונת עירום המבוססת על הדיגמון שלה, בלי לתכנן את זה מראש ובלי לדעת משהו בכלל על ציור עירום נשי, קבעת לעצמך אחרי שנים כי העירום הנשי הוא הדבר הכי יפה שיש בכל הגלקסיה. כל התחומים האחרים - נופים, פרחים, פורטרטים וכו' קטנים על העירום הנשי.

אפשר להתווכח על מה זה בכלל יופי. כידוע כל אחד יש לו את מושג היופי שלו, ואולם אם להשתמש בהגדרה מקובלת בתורת ההגדרות, "הגדרה המצביעה" (להצביע על משהו בלי להוסיף מילה ולהתכוון שזה מה שזה , יופי), אז הכי הרבה יופי זה העירום הנשי וכל השאר פחות ממנו. זה מיטב אמונתך בתחום זה של ציור ועיצוב בכלל.

מי שחושב שאתה קצת מופרע, סוטה מין וסתם ראש כחול וחרמן אז שהוא יחשוב מה שהוא רוצה, אתה משאיר אחריך עשרות עבודות באקריליק על בד ומאות רישומים בגרפית על בריסטול, עבודות שכולן עירום נשי, פאר יצירתו של אלוהים. כך אתה סבור גם היום, לקראת גיל השמונים ושלוש, לא יועיל כלום. ובכלל  חוץ מסתם עירום אז האישה היא היצור הכי חשוב. היא מביאה חיים, היא שומרת על החיים והיא יודעת מצויין מה לעשות ביום יום של החיים,זה בזמן שהגברים הם סתם חויילמים או סתם משוגעים לכדור-רגל. עד כאן על האישה והעירום וזה לא הכל.  

 

 

ועכשו בחזרה לשירים של יְלָדוּדֶס מלפני שמונים שנה.

 

פעם הייתי פעם הייתי בתימן.

שם ראיתי שם ראיתי כושי קטן

והוא חובש כובע לבן.

והוא יהיה לציפי חתן.

 

   *   *  *  

 

והנה עוד שיר ששרו בפלמ"ח והוא מצוטט  מהספר "תש"ח" של יורם קניוק:

 

אנו הולכים כמו מתים

ולפני הולכים מתים

ומאחורי הולכים מתים

אנו הולכים כמו מתים.

ועוד כזה מימי ילדותך: בתל-אביב של אז הייתה הגננת לוקחת את ילדי הגן לטייל ברחוב  לאנשהו. כשילדי הגן הבחינו בצידו השני של הרחוב בעוד ילדי גן אחר עם גננת אחרת היו מזדרזים לצעוק:

 "גן ילדים מלא גנבים, גן ילדים מלא גנבים"

ככה עד שהגננות הצליחו להשתיק את הילדים. מי שהיה צועק יותר חזק ויותר זמן נחשב למנצח.

 

ועוד דיקלום קולני:

מוישה כפוישה הלך לשוק

וקנה חצי בקבוק

בא שוטר ובא גנב

ומשכו לו בזנב.