יום ראשון, 5 ביולי 2020

לפני כל הסופים יש את כל ההתחלות


ועכשיו עוד משהו על האנגלים ההם:

אפילו אתה, שהיית אז ילד וגם נער, אתה זוכר את הבריטים של המנדט לא רק לרעה.  בסך הכל הם נתנו למדינה את הצהרת בלפור, הרבה סדר ממלכתי וגם הצילו את עפולה מהכנופיות ועוד כל מיני.

פעם ראית ברחוב בתל אביב שני אנשים מתווכחים בצעקות על משהו מהתקופה ההיא. אחד היה צעיר והשני היה די מבוגר. בסוף הויכוח התריס הצעיר:

"אתה מדבר כאילו שאתה בעד האנגלים המחורבנים ההם"!

ענה לו המבוגר בשקט ובחדות:

"למען הסר כל ספק - אם הייתי פוגש כאן, ועכשו, בחייל אנגלי הייתי שובר לו את שתי הרגליים, שלא יוכל אף פעם להסתלק מפה".

ולא הזכרת את הקולונל צָ'ארְלְס אוֹרְד וִינְגֵיִיט.

אבל רגע. אמרת שאנגלים הצילו את עפולה. פעם או יותר מפעם כתבת על זה שבעפולה סילקו (חזירות אמיתית) את השלט עם שמו של הקולונל לואיס אנדריוס, אז במחילה מהקוראים ומעצמך אתה תוקע פה שתי רשימות בקלנועיות חמורית.

קצת מבלבל אבל רלוונטי גם מפני שאתה כבר היית על כדור הארץ כשכל זה קרה וגם מפני שכמו שכבר טענת יותר מפעם:

כל תולדות חייך זה הערות שוליים למה שכתוב ברשימות ה"בקלנועיות חמורית". אז ככה:

 

לפני כל הסוֹפִים יש כל ההתחלות  

 

יום חמישי לפנות בוקר – 20.3.2003 והופ! מתחילה לנו עוד מלחמה.

החמור זוכר אחורנית איזה עשר התחלות של מלחמות שיותר אכפת לנו מהן.

כשהיינו בני ארבע הייתה מלחמת האזרחים בספרד. בשכונה דיברו על מישהו שנסע לשם ועוד לא חזר.

האמת: רק כשראינו ב"קולנוע מוגרבי" את "למי צלצלו הפעמונים" עם אינגריד ברגמן וג'רי קופר, נהייה לנו מושג על מה שזה באמת היה.

 

כשהיינו בני קצת פחות משבע, התחילה מלחמת העולם השנייה.

הזיכרון מההתחלה שלה זה דווקא ממה שקראו לזה אז:

"מלחמת הים" בין אנגליה לגרמניה. 

כשבית מפא"י ברח' הירקון בתל-אביב, עוד היה סתם מגרש, צייר משוגע אחד תמונות ענקיות של אוניות טובעות וקרבות ים ועשה שם מזה תערוכה. 

כל ת"א באה להתרחץ בחוף פרישמן ולעלות ולראות את הציורים האלה.

מהתחלת המלחמה הזאת אנחנו זוכרים בבהירות את פרשת טביעתה של אחת משש אניות החמסנים של היטלר – "הגְרַף שְפֵּא" בשפך נהר הלָה-פְּלָאטָה, מול מונטיוידיאו, בסוף 1939. ככה מפני שזה היה מוסבר בציורים חומים כאלה (מפני שנגמר לכל העיתונים בארץ הצבע השחור והיה רק חום) בעיתון "דבר" של אז.

היו שם האוניות הבריטיות: "אַיַיקְס", "אֲכִילֶס", "אֶקְזֶטֶר" ו"קַאמְבֶרְלֶנְד".

נדמה לנו שמלחיה של האחרונה השתתפו, שלש שנים קודם, בקרב נגד כנופיות ערביות שניסו ב 1936 להתנפל על עפולה (!?)

 

בני חמש עשרה וחצי: הזיכרון הכי קשה  בשבילנו מתחילת מלחמת השיחרור היה כשבאנו בבוקר ללימודים בביה"ס מקס-פיין והתברר שהמחנך של הכיתה, צבי וולפר הי"ד, נרצח בלילה עם חבריו, לוחמי ה"הגנה", במפעל "היוצק" שבגבול יאזור. גופות הנופלים הובאו ל"בית הפועל" ברחוב נחמני. לשם הרשו לנו לבוא ולראות.  להלווייה לא נתנו לנו ללכת.

כשהיינו בני עשרים וחמש התחילה בשבילנו מלחמת סיני בטלפון ליזרעאל מבית חברתנו רות עולמי בחיפה, כשהודיעו ברדיו שכוח צ.ה.ל צנח במיתלה. 

המא"ז של אז – שְׂרוּל לויצקי הציע לנו לנטוש את הקומונה ואת החניכים ולבוא מהר על האופנוע. האמת – הוא לא התעקש כל כך.

 

בגיל שלשים וחמש התחילה מלחמת ששת הימים. נסענו ב"דה-שבו" של ג'ק זִינמן עם אישתנו ותינוקנו אבנר ז"ל שרק נולד. אותו ואת האימא שלו העיפו מהבית חולים אחרי פחות מיומיים. כל הדרך מעפולה הנה נפלו והתפוצצו פגזים בשדות, אבל לא עלינו.

 

ב-1970 הייתה מלחמת ההתשה. קיבלנו צו-גיוס לנהגים עם ג' בבסיס טירה.  נסענו לשם עם חבר הקיבוץ אליהו מטלון ז"ל. אליהו ירד לתעלה וחזר משם עם סיפורים מסמרי שיער. אותנו לא לקחו כי היתה התייצבות של מאה וחמישים אחוז והיה להם מספיק נהגים בלעדינו. לא התלוננו.

בשבת בשתיים אחה"צ של יום-כיפור, היינו בני ארבעים ואחת ובכלל קצת חולים. מרוב שעמום שמענו כל היום את הבי. בי.סי. פתאום הם סיפרו שכל תחנות הדלק בישראל נפתחו באמצע יום-כיפור.  השאר די ידוע. למחרת לקחו אותנו (חולים) לקיבוץ מעוז-חיים ורצו להחזיר אותנו אל ה"הגנה המרחבית" ואל התותחנוּת נ"ט עם ה"סיקס-פאונדרים" המשופצים, אבל לא יצא מזה כלום.

 

בני חמישים התחילה בשבילנו מלחמת לבנון כשראינו את חניון מובילי הטנקים במזבלה הישנה של עפולה. אז היינו מרכז בניין באמצע בניית השיכון-הורים. אף על פי שקיבלנו דחייה בגלל התפקיד בעבודה, היינו שם בסוף  גם כן נהגים.


 

בהתחלת מלחמת המפרץ הראשונה (בני כמה כבר היינו ?) זרקו לנו את כל הסטודיו עם הספרים והציורים החוצה לגשם. זה היה במקלט שיכון צעירים. עשו את זה בגלל הטילים שסדאם שילח לישראל, זה בהחלט זיכרון לא מלבב.

 

היום, בהתחלת מלחמת המפרץ השנייה אנחנו כבר לא בני ארבע וכבר לא בני שבע. אנחנו בני שבעים ועוד חמישה חודשים. בגלל זה גם לא ישנים טוב. התעוררנו שוב פעם לפיפי דווקא בארבע וחצי לפנות בוקר, בדיוק כשבטלוויזיה אמרו שזה מתחיל.  בהצלחה.

 

אלה תולדות ההתחלות שקשה לשכוח. אלה לא תולדות הסופים שאי אפשר לשכוח.

 

ואלה גם ראשי פרקים לספר (מאיפה לוקחים את הכוח לכתוב אותו ?) מה זה?

הרי עכשיו זה מה שאתה עושה.

  

ועוד פעם דברים טובים על האנגלים המחורבנים ההם:

 

5.3.04

כבר כמה פעמים כשהיינו בעפולה, בלי לצאת מהאוטו, שמנו לב שמול התחנה המרכזית עושים שיפוץ גדול במשולש הזה שבשפיץ הדרומי שלו, איפה שיש עיגול, היה קיוסק חשוב מאד בדרך מהתחנה המרכזית  ההיא לטרמפיאדה שלנו. עכשיו הקיוסק הזה חשוב פחות, אם בכלל.

 

פעם, פעם המשולש הזה היה מין פַּארְק עם קצת עצים והרבה שיחים, שממנו מזרחה לא היה כלום לכל מטחווי העין, חוץ מקוצים ותחנת קמח וגרוטאה מפלצתית של טרקטור או אוטו ממלחמת העולם הראשונה, כאלה שעשו להם השכם בבוקר מדורה מתחת למנוע בשביל שהוא יסכים להתעורר. 


 

בצד של השפיץ של הפַארק המשולש הזה, שהשנים והכבישים מסביב קצצו אותו לחצי, היה שלט לבן מפח ועליו כתוב בשחור: "חורשת אנדרוס". אבל מתישהו השלט הזה פשוט נעלם. יום אחד ראינו שבבסיס הפארק ההוא, מול החנות הישנה של אלוני, ניצבת לתפארת איזו אנדרטה משייש ורוד ע"ש ד"ר דוד מוסינזון, חיים שטורמן ואהרון אטקין, שמכוניתם עלתה על מוקש בבקעת בית-שאן ב-1938, שעה שעסקו בענייני התיישבות עברית חדשה.  יהי זכרם ברוך.

בלי שום "חורשת אנדרוס".

 

לואיס אֶנְדְרִיוּז בן ה-41 היה "אַנזַאק" אוסטרלי מצבאו של הגנרל אלנבי, הצבא שכבש את פלשתינה מידי התורכים ב1918. 18.000 חיילי הוד מלכותו ג'ורג' החמישי נפלו במלחמה הזאת, שאחרי הכרזת בלפור נחשבה בעיני היהודים כשחרור הארץ מידי הַתּוֹגָר. לואיס אנדריוז כיהן בתפקיד מושל נצרת.  בספטמבר 1937, כשחזר לואיס אנדריוז מתפילה בכנסיה האנגליקנית שבנצרת, המתינו לו אורבים מהכנופיות ורצחו אותו בתשעה כדורי אקדח, מה שנקרא ווידוא הריגה. 


רצח אנדריוז חילק את מאורעות 1936-1939 ל"לפני רצח אנדריוס" ולאחריו.

שלטון המנדאט הבריטי לא השתייך, לא לארגוני זכויות האדם, לא לשום "ירוקים" וגם לא היה יפה-נפש נוכח רצח מושל נצרת.

לאחר הרצח השתלטו כנופיות הערבים על שטחים גדולים בכל הארץ, לרבות העיר העתיקה בירושלים. האנגלים שלחו לפלשתינה (א"י) יותר מדיביזיה של חיילים ושוטרים (כוח יותר גדול ממה שמגי תאצ'ר שלחה בשביל לכבוש בחזרה את איי פולקלנד).  בראש הכוח הזה ניצב לא פחות ולא יותר מאשר הגנרל האלמוני ברנארד מונטגומרי. עבור חייליו לא הייתה בעיית "פקודה לא חוקית" בכל מה שנוגע לירי באנשי כנופיות שמתנפלים על אנגלים או על יהודים, עם משפט ובלי. 

אנשי הכנופיות שלא נהרגו אז, נמלטו לעבר-הירדן וללבנון, כולל המופתי וכולל קאוקג'י.

 

המושל לואיס אנדריוז נחשב לידיד הציונים וההתיישבות היהודית. כשבקשו השלטונות להחליפו – מיהרו מנהיגי הישוב להפציר שיישאר. הוא נקבר בבית הקברות של הבישוף גובאט במזרח ירושלים. שם הוא קבור כמו שצריך וממשלת בריטניה שולחת לשם עד היום גננים שמתחזקים כל בית קברות של חיילים אנגלים ברחבי כל קרבות האימפריה לשעבר. זה גם כולל כל מקום בישראל שבו קבורים חיילים בריטיים יהודים כמו אחרים.

אוי לבושה ואבוי לחרפה שממיטה עלינו, ועל כל עם ישראל, עיריית עפולה בעניין הזה.

עוד כשהייתה עֲפוּלֶה סתם חור בקצה הסרגל, ב-1937, התנפלה עליה חטיבת הירמוך של קאוקג'י וכמעט שטפה את בירת העמק בת 450 התושבים.

האנגלים הזעיקו את כל המלחים של שתי אוניות קרב שעגנו בחיפה.

"הקמברלנד" ו/או "אָיָיקס" ו/או "אָכִילֵס" ?

אלה הפתיעו באש רובים ומכונות ירייה והניסו את הפורעים בחזרה לג'נין.

(את הסיפור הזה כבר קילנענו פעם בחמוריות).

 

יש לעיריית עפולה כל הזמן שבעולם לתקן את מה שעשו עם השלט ההוא.

אין תגובות:

פרסום תגובה