יום חמישי, 11 ביוני 2020

נמך צ'ינגה הגעלת כלים וניפוץ המוך

זכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

 

 

לפני שאתה שוכח את מה שאתה כן שכחת. אתמול בערב שוחחת עם אחיך דן הפרופסור.

ספרת לו מה שכתוב כאן. הוא התעניין אם זכרת את נדיבה.

אמרת שלא והוא הוסיף "זאת, נדיבה, שהיתה בת דודה של אחד "נֶמֶך"' מהתנועה המאוחדת, בגילו של אחיך.

הוא דבר על פרופסור נחמיה לב-ציון שהיה בראש האוניברסיטה הפתוחה.

לך יצא לגור אתו בקומונה בחיפה, איזה עולם קטן. אחר כך כשדברנו על בית מספר 82, התעניין אחיך את מי מיקמת בדירת הקרקע שמאחורי הבית.

אמרת לו שאת אף אחד, כי אתה לא זוכר מי היה שם. ואז הוא דקלם:

מי שגר שם זה היה דניאל סמבורסקי, המלחין הידוע של "זמר הפלוגות", "באה מנוחה ליגע" ו"פנינו אל השמש העולה". אתה לא האמנת לו. אבל הוא הביא הוכחה משכנעת.

בשנות הששים,  כשכבר היה מסטרנט לעברית ולערבית, יצא לו ללמד בסמינר המורים של גבעת השלושה. בישיבת מורים אחת ראה את סמבורסקי וסיפר לו שכשהיה ילד קטן אז סמבורסקי גר בגורדון 82.

סמבורסקי חייך ואמר "נכון מאוד". עד כאן מה ששכחת.

אתה שכחת עוד מליון פרטים. מה לעשות?

בקומה השניה מאחור גרה משפחת שפושניק – אבא, אמא, הבת תמר והבן עמוס.

עם עמוס הרבית לשחק. אבא שלו היה סוכן חברת "מנטשף". בגלל זה היה לו אוטו פורד כמו ליוחננוף.

הוא היה רגזן ורתחן. פעם, כששיחקתם בחצר האחורית של הבית והפרעתם לו לישון, הוא לקח כמה אשכוליות וזרק עליכם וגם פגע לא רע. 

האבא והאמא הסתכסכו עם הבת הגדולה תמר. יום אחד היא פשוט לא חזרה הביתה. כל השכונה געשה ונדמה לך שההורים הלכו גם למשטרה. אחרי יומיים חזרה העלמה הביתה והיו צעקות אבל זה נגמר. איך? היא פשוט עזבה את הבית ואולי הלכה לפלמ"ח.

 

בבית מספר 76 גרה הילדה אִילה. כשהייתם בני שלוש עשרה נהגו היא ורותי בורנשטיין להיות אתך ועם חברך יהושע עד מאוחר בערב.

במסגרת "יקיצת השחרים" היה לכם משחק: מרכיבים את הבנות על הרמה של האופניים, עוברים ע"י ערימה גדולה של זיפזיף שבצד הרחוב ומתהפכים עליה עם האופניים ועם הנערה – הכל פלונטר אחד, כשכולם גועים בצחוק ובקצת מזמוזים.

ערב אחד קשקשתם אתה וחברך יהושע עם רותי בורנשטיין בקצה הרחוב. אתם ישבתם על גדר של בית והיא עמדה מולכם קרוב מאוד.

פתאום, כאילו תכננתם את זה מראש, תפסתם אותה בזרועותיה, משכתם אותה אליכם ונגעתם לה בציצי דרך הבגדים. היא לא צרחה, הביטה בכם במבט נוזף, הסתובבה והלכה הביתה ולא דברה אתכם יותר בחיים. זאת היתה כמובן חזירות מגעילה מצידכם כלפיה. עד היום אתה מנסה לאתר את הגברת כדי להתנצל ולא כל כך מצליח.  


בין 76 ל-72 היה מגרש שהיה שטח הפקר של ממש. לכל רוחבו ואורכו היו מפוזרות תחבושות הגייניות גדולות  שהנשים השליכו מהמרפסת כשאף אחד לא ראה. 

במספר 72, שזה כבר גורדון פינת שלמה המלך, גרה בקומה א' משפחת בילר - האבא היה בעסקי בניין, אשתו נחמה והבנים אילן ועוזי. אילן בילר נהרג במלחמת העצמאות בשורות הפלמ"ח.  חלק מהבית היה מוגבה ונתמך בחומה מצד הרחוב. החומה הייתה כשלושה מטר לגובה.

אחיך דן נפל ממנה פעם, ושבר את ידו, לא בפעם היחידה. אתה רוצה להוסיף עוד בית אחד, רק בגלל מי שגר שם פעם. זה ברחוב גורדון פינת שלמה המלך, בצד מספרי הפרט. בקומה ג' גרה משפחת קמינסקי.

האב היה מוסיקאי ידוע, כנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית וגם מלחין. הבן שלו, אלכסנדר, שאתם קראתם לו "עולש", היה ממש משוגע עם התנהגות פראית ולא צפויה. אבל הוא, איכשהו, השתייך לשכונה שלכם ולאו דוקא לשלמה המלך.


בדירה שלהם הקדימה לגור משפחת שמוקלר. גם הם ערקו מהמשלחת הפולנית של המכביה המפורסמת משנת 1936.  האב שחקן כדורגל בנבחרת פולניה, האם בשמה הידוע – סוניה לוין, היתה אתלטית נודעת בשנות הארבעים ובנם, שמעון, הידוע היטב בשם צ'ינגה, כיום שמעון שלח. שחקן כדורסל ידוע של הפועל תל אביב לפני שישים שנים. אתה שכחת את זה אבל צ'ינגה בעצמו פגש בך במסיבת יום ההולדת של עמירם עזרוני, מפגש שהיה כנס הכשרת מעיין ברוך משנת 1950.

עד כאן בינתיים בענייני ילדים ודיירים מהשכונה.


שיטות השיווק והמסחר הקמעונאי ב-1936-7 התארגנו כך שבכל גוש בנינים היו חנות מכולת, קצב, חנות דגים, סנדלר ואינסטלטור שמתקן גם פרימוסים.  בסביבת צומת שלמה המלך וגורדון היו:

האינסטלטור לנצברג ודווידל הסנדלר במגידו פינת שלמה המלך.

מולם היתה חנות מכולת של משפחת מכוערים, נדמה לי של הילד אברום.

בפינה עצמה היתה חנות המכולת של זינגר וחנות הירקות של סלומון. באותו מקום, ליד תחנת אוטובוס 13, היה גם סתם קיוסק של אבא של פנחס ואשר שפילמן שהקים את הקיוסק אחרי שחזר בריא ושלם ממלחמת העולם השניה. וגם חזר בשאלה.

 

ממול גורדון פינת שלמה המלך היתה חנות דגים שבה אפשר היה לקנות קרפיון חי, שיצוף באמבטיה בבית. לידה היתה חנות המכולת של טריינין ולידו חנות של הקצב השכונתי. סצינות של התורים הארוכים והרועשים ליד חנותו של הקצב זכורות לך היטב. בימי ילדותך היה אוטו הבשר הצבוע אדום עוצר מול הקצב וסבלים היו עומסים רבע פרה על הכתף ומכניסים אל האטליז, כשכל השכונה רצה לעמוד בתור למנת הבשר. בבית הבא לכיוון צפון היתה עוד חנות מכולת שבעליה היו דתיים מאד  ושרתו את האוכלוסיה הדתית שהיתה פזורה בין גוש הבתים.


בצד שממול היה מגרש גדול ומלוכלך, ששימש גם לתעשיית לבני בטון שהיו עושים עם מכשירים ידניים. עוד תחזור לזה.

על המגרש, סמוך למדרכה, היה מין קיוסק מעץ שזה היה חנות ירקות של חיים הירקן. בבית הסמוך היתה עוד חנות ירקות גדולה מאד, כמו זאת של סלומון. בבית שאחרי זה היה עוד סנדלר שהגיע עם אשתו השוקלת יותר מדי. הוא פשוט פלש למה שפעם היו בונים כמוסך של אוטו לאחד הדיירים (אם יש לו אוטו).

לסנדלר הזה קראנו "שְכַחְתֶנוּ". הוא היה ענק שגם מתקן נעליים וגם שר כל היום מין שיר כזה: "עוד יום יומיים עוד יום שנותיים".

עד כאן החנויות השונות במרכז השכונה. כדאי גם להזכיר את חנות המכולת הענקית ברחוב  הרמן כהן פינת גורדון, את הסנדלרייה המכנית של משפחת גופר ברחוב הרמן כהן סמוך לפרישמן, את בית מרקחת בס בצד השני של הרחוב, את חנות המכולת  של כצמן בפרישמן-שלמה המלך, את מזנון התנובה שממול, לשם היה אביך שולח אותך בשבת בבוקר לקנות קופסת סיגריות לטיף.


ועוד אחד – הספר בפרישמן-שלמה המלך – מספרה שהיתה מפוצצת בלקוחות, בעיקר ילדים, בשעות אחר הצהריים. אתם קראתם לו "הספר הפרענק" אף על פי שבכלל הוא היה פרסי. עד היום אתה זוכר את ריח הברילנטין מהצנצנת  הירוקה שהוא היה מורח על השיער.

בכל אחת מהחנויות היה משהו מעניין, בעיקר בשביל ילדים. אתה זוכר שהכי מעניין היה לעמוד על המדרכה מול דווידל הסנדלר, איש קטן, ג'ינג'י שלא דבר עברית בכלל, רק יידיש.  הייתם מהופנטים מהזריזות שבה היה תוקע מסמרים, תופר נעליים, מדביק סוליות קרועות ולא עונה על שום שאלה.


פתח אחד לידו היה לנצברג האינסטלטור ושם זה היה לא פחות מעניין. שם למדת מזה פרימוס הַלְחָמָה ומה זה פטיש הלחמה  ומה זה מֵי הלחמה. החנות של לנצברג היתה שחורה ומפויחת לגמרי עם ריח של חומצות הלחמה. אל האינסטלטור הזה עוד תחזור בהמשך.

אם שכחת, אז לפני שאתה שוכח. כל  מה שכתוב פה זה לא ספרות, לא תחקיר מדעי, לא אוטוביוגפיה מסודרת ולא שום דבר חוץ מזכרונות ילדותך ונעוריך.


אחרונים, אחרונים, רצוי להזכיר את מוכר הקרח, אישביצקי, ועגלת הקרח הרתומה לסוס, את האיש המזוקן והמוזר שהיה עובר בשכונה בכל יום על עגלה רתומה לבהמה כלשהי וצועק: "בּגְ'בּוּג'ים! פְלֶעשְׁן קַאוּפְן בַּגְ'בּוּגִ'ים."

הוא היה קונה בקבוקים ריקים, שניים בחצי מיל. כמו כן את עגלון הירקות שקראתם לו "יְרוֹקֶס פֵּירוֹקֶס" שהיה מכריז על מרכולתו בשיר קבוע:

"ירוקס פירוקס עָנוֹיְבִים, ענויבים ירוקס פירוקס" (ירקות, פירות, ענבים). אבל אלה לא אחרונים.


היו גם היו הרוכלים הערביים. אחרי מאורעות 1936 – 1939, זמן שבו נעלמו כל הערבים מרחובות תל אביב, שבו אלה וחזרו. היה מוכר הירקות.  הוא היה מגיע על חמור עמוס ירקות, היה לו מאזניים עם ידית למעלה,שמחזיקה מוט אופקי על ציר ותלויות בשרשרת בכל צד צלחת פח.  באמצע המוט האופקי למעלה היתה מן אצבע מעץ שהיתה מורה על חריץ שבאמצע הידית. לפני שהיה שוקל את הסחורה היה מקפיד לשים במאזניים שתי משקולות זהות, ממתין עד שהמאזניים מתיצבים והאצבע מורה בדיוק על החריץ , כדי להראות לקונה שהמשקל מדוייק ואין כאן גניבה או זיוף. מהירקות שלו אתה זוכר לטובה את עגבניות הבָּלָאדִי, שלהן היה טעם של "בנדורה" אמיתית ולא טעם של קרטון רטוב כמו בעגבניות של היום.

 

אתה זוכר את "מחדד הסכינים" עם אבן המשחזת המסתובבת עם דוושה, ולהבדיל אתה זוכר את הערבי שהיה מגיע לשכונה כשהוא מושך בחבל קוף גדול. כשאנשים התאספו סביבו הוא היה מקיש על "דרבוקה" מין תוף, והקוף היה עושה סאלטות באוויר. היה לו גם מן "סינמה" שבה מכניסים את הראש אל שק שחור ובתוכו היה מסתובב גלגל שבו היו נעוצות הרבה תמונות, וכשהגלגל הסתובב במהירות  אז התמונות האלה נראו ביחד כמו סרט.

 

רגע! כמעט  ואתה שכחת את החלבנים.

זה היה עם מפורסם וידוע, שהיה מביא בכל בוקר חלב ושם ע"י הדלת. כל השכנות היו משאירות לפני הדלת קלחת ריקה ובה הכסף עבור החלב. אף אחד לא העז לגעת בכסף של החלבן. כמעט כל החלבנים היו נוסעים על  זָקְסְמוֹטוֹר. מה זה זקסמוטור? היום מדברים על אופנועים ועל קטנועים.

בימים ההם לא היו השמות האלה בשימוש. מה שהיה זה או מוטוציקל או זקסמוטור. המוטוצייקלים היו אופנועים כבדים שקראו להם "סַנְבִּים", "רָאג'", "אריאל","נורטון" וגם "וֵלוֹסֶט". האופנועים האלה היו של חמישה כח סוס וניתן היה לשאת עליהם ארבעה כדי חלב. ואולם, לרוב החלבנים היה רק זקסמוטור. הכלי הזה היה אופנוע קל עם מנוע דו-טקטי. לא היה בו קיקסטרטר. היו מדוושים שם עם פדלים כמו של אופניים וכשזה היה מגיע למהירות מסויימת, המנוע היה נדלק והזקסמוטור היה   סוחב   עליו את החלבן עם רק שני כדי חלב.

 

אתה זוכר שהחבר'ה בתנועה הביאו לקן כזה זקסמוטור ענתיקה. כולם ניסו לרכב עליו אבל לא היה בו דלק בכלל מפני שאת הדלק (בנזין מעורב עם שמן מכונות) היו נותנים אז רק לחלבנים עצמם בקיצוב. את הבדיחות על החלבנים והשכנות ואת זה שהחלבנים היו מוהלים את החלב במים אתה עוזב עכשיו.

אבל היטב אתה זוכר שפעם בשכונה עשו הילדים "מחסום" מחוט ברזל עבה לרוחב הרחוב. החלבן שהגיע פתאום דווקא אחרי הצהריים כמעט נהרג מהחוט ברזל המתוח. ממש בשניה האחרונה הוא הבחין התכופף ורק הקסקט שלו עף אחורנית. אתם ראיתם וגם ברחתם מפחד.

הגברת ספירו שהייתה שם הרגיעה את החלבן ונתנה לכם על הראש מנה חריפה מאוד.

 

לפני שאתה שוכח ,אמנם לא בשכונה שלך ,אבל לא רחוק משם, היו אז עוד בעלי מלאכה ערבים. ברחוב ארלוזרוב בין רחוב סוקולוב לדיזנגוף, היתה גבעת חול דיונה, פעם בשנה ערב חג הפסח היה מגיע ערבי להגעיל ולהכשיר את הכלים. הוא היה מביא איתו חבית דלק גדולה, ונקיה, את החבית היה ממלא במים.

מתחת לחבית היה מבעיר מדורה גדולה. כשהמים היו רותחים הוא היה מכריז בקול: "וייסים פיילים וייסים קיסלאך"! למשמע הקולות הרמים, היו כל עקרות הבית שבסביבה מביאות את כלי הבית, לעשות אותם  " כשר לפסח".

הערבי היה טובל את הכלים במים הרותחים ושם בצד. לידו היה ערבי נוסף ולפניו מדורת גחלים ועליה מן פינג'ן מלא בדיל רותח. הוא היה טובל בדל צמר-   פלדה בבדיל והיה מצפה  בעזרתם את הכלים פנים וחוץ.כל הסירים יצאו ממש מבהיקים. אתה עמדת שם מוקסם מכל המתרחש. מה זה וייסים פיילים וייסים  קיסלאך? אתה לא מומחה לאיך שהערבים מדברים יידיש. אבל כניראה שתוכן ההכרזה הזאת היה "וייסינג פיילאס", וייסינג שיסלאך" (הלבנת קערות,הלבנת סירים). לא בטוח.

 

במרחק מה ממגעילי הכלים היה עוד ערבי מנפץ (מנפט) מוך. לכל העם בציון היו אז כרים וכסתות ממולאים במוך שהוא מה שיש בין הנוצות הגדולות לגוף התרנגולת. את הכרים והכסתות הביאו עוד מחו"ל. המוך שבתוך הכסת (פרנה) או הכר היה מתכווץ ומתקשה במשך השימוש. אז פעם בשנה או יותר היו מביאים את זה למנפץ. הוא היה פורס על הריצפה ברזנט גדול, פורם את כלי המיטה ושופך את המוך על הברזנט. היה לו כלי שדומה קצת לנבל, זה היה מוט ארוך ומעוקל בקצהו שבין קצותיו נמתח מיתר חזק. הערבי היה חובט את ערמת המוך בעזרת המיתר והמוך היה תופח וגדל ומתרכך. אז היה המנפץ ממלא את הציפה, תופר וזה היה כמו חדש. 

פוייכטנגר לוונברג ג'וחא ורג'ואן

כרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

 

כשהיית בן 68, לקח אותך אחיך רמי ביום ששי אחד ונסעתם לת"א.

זה היה בשביל לאכול רגל קרושה כמו שצריך, אצל מתתיהו ברח' זבולון פינת מטלון בפלורנטין.

על מָתִי כבר כתבו  בעיתונים.  הבירה הכי טובה בארץ. געפילטע פיש (לא ביום ששי), פָּצָ'ה חוֹלוֹדְיֵיעץ (רגל קרושה), דג מלוח מהחבית עם בצל, דג מטוגן, בשר צלוי, קאבאנוס ועוד. 

המקום זה חור, סתם בית מרזח  אבל מוסד מפורסם ומפוצץ. מחכים חצי שעה לכל מנה.

הסועדים צריכים לדאוג בעצמם לשולחן ושרפרפים.  והעיקר:  "בעלבית" שצועק ומקלל כל הזמן. אנטון (חבר יזרעאל מסרביה שמקלל כל הזמן) יכול להתקבל אצלו למכינה ולקְדַם.

 

אחרי שסיימנו את הרגל קרושה (בהמון שום ופלפל) לא התאפקנו ונתקלנו בבעל הבית,  הוא מתתיהו.  

"טעים מאד, הרגל קרושה, אמרנו.  אבל לא מספיק טעים"

למה? שאל, "ווֹאס האב איך דיר שְׁלֶעכְט גֵעטֹאן ? (מה רע עשיתי לך?)"

אמרנו לו שזה מפני  שעלינו הוא לא צעק וגם לא קילל.  "אני לא צועק ולא מקלל את אף אחד", השיב הגבר בן השבעים פלוס. 

הבלגנו וסיפרנו שלפני ששים וארבע שנים גדלנו פה בתור ילדים, והיום, לכבוד זה שאנחנו כבר בני ששים ושמונה, באנו לאכול כאן ושוב לנשום את האווירה הזאת. 

הוא: "אתה בן ששים ושמונה ?  י ו ת ר  מדי"!

נבח בזעם ופנה לשאוג על ירחמיאל, הפועל שלו ועל טוניה, הטבחית ועל כל המסכנים שמחכים לאוכל  הזה  כבר יותר מחצי שעה.

 

ועוד רגע לפני שאתה שוכח – כתבת קודם שאל האדון לוונברג שגר מעליכם עוד תחזור. אז עכשו אתה חוזר.

מתי שהוא ב-1942  אחרי צהריים אחד ישבתם על המדרגות של גורדון  79 עם עוד ילדים מהשכונה וסתם קשקשתם. פתאום הופיע מחדר המדרגות האדון לוונברג בכבודו ובעצמו.

כל הילדים קצת נבהלו כי האיש הזה היה מפחיד ותמיד כועס על ילדי השכונה שעושים לו רעש אחרי הצהריים. הוא חלף לידכם, פתאום עצר בהחלטיות והכריז:

"שלום ילדים. אני מבקש מכם שתקחו אותי לטייל בסביבה למשך 45 דקות".

אתה נדהמת וככה גם כולם. אבל התאוששת ונעמדת על הרגליים. שאלת אותו,

"אדון לוונברג איך נלך איתך?" והוא אמר שמישהו יחזיק אותו ביד החופשית, כי היד השניה אוחזת במקל הליכה.  ובבקשה ללכת איפה שאין בורות ואין גבשושיות.

החלטתם ללכת איתו דרך הגן הציבורי החדש, ומשם לגן הדסה. הוא צעד קצת בחשש וכל הזמן אמרו לו איפה שאתם. הגעתם לגן הדסה ובאמצע האתר אמרתם לו:

"אדון לוונברג יש פה ספסל ציבורי אולי אתה רוצה לשבת ולנוח כמה דקות?" הוא חייך והשיב, "כן אני רוצה לשבת."

אדון לוונברג התיישב על הספסל בגן הדסה ושאל מה רואים פה? עניתם, שיש פה עצים של תפוחי-זהב, שביל כבוש מכורכר וגם עצי חוּשְׁחָש. הוא שאל מה זה חושחש? ואמרתם לו שזה מן תפוזים מרים שאתם לא יודעים מי בכלל אוכל אותם.

כשהגעת  לרודזיה התברר לך מי אוכל חושחש. האנגלים. הם עושים מזה ריבה מרה שהם קוראים לה מָרְמֶלֵייד וזה נחשב אצלם למעדן. חלפו כמה דקות ואדון לוונברג אמר שעכשו חוזרים הביתה. מוקף עדת ילדים צעד האדון לוונברג קוממיות. עכשו הוא צעד ביתר בטחון וזה היה מוזר למצוא בגן הדסה איש גדול לבוש חליפה מהודרת, ווסט וכובע אדונים יקר, הולך עם עדת ילדים ומחייך. לפני שחזרתם הוא הראה לכם וגם נתן להחזיק שעון כיס מיוחד לעיוורים שבו אפשר למשש את השעות ואת המחוגים. את זה אתה זוכר.

 

חזרה לגורדון 81 , מעל חנה מרון גרה פולניה שהיה לה   בבית מכון לקוסמטיקה. הבן שלה, איגור, היה ענק בן למעלה מעשרים שנים, שלא היה לו זמן בשביל ילדים.

בקומה השניה מאחור גרה משפחת הד"ר ספירו, הוא , אשתו ושני ילדיהם – במבי וגדי. שם החיבה לאבא שלהם היה "הִמְבִּי". ד"ר ספירו היה אורטופד שהגיע מגרמניה והיה מפורסם מאוד בכל פלשתינה. הוא היה איש מאיר פנים וכל ילד ששבר יד או רגל בשכונה , היו לוקחים אותו אל ד"ר ספירו הביתה והוא היה מטפל בשבר, כולל הכנת הגבס.

בקומה השניה מלפנים גר הילד אמיר. היה לו אח חורג, אורי, בנו של אבא של אמיר.

את דיירי הבית האחרים אינך זוכר.

פעמים רבות עליתם, יהושע ואתה על גג הבית שממנו היה מבט מרחבי עד לרמת גן.

 

מול הבית מספר 81 היה מספר 84. בדירת קרקע משמאל גרה משפחת הרצברג, גם הם יקים שהגיעו בגיל מבוגר עם בנם ראובן. ראובן היה מבוגר מרוב ילדי השכונה, אבל הירבה לשחק אתם. לאחר סיום בית ספר עממי, שלחו אותו הוריו לעבוד כדי לעזור למחייתם. אתה זוכר שהוא עבד כשליח בבנק כלשהו. יום אחד, בו שדדו אנשי לח"י את "ברקליס בנק", חזר ראובן מהעבודה וסיפר לילדי השכונה סיפורים מרתקים על איך שנראה השוד הגדול.

 

מעל ראובן גרה בתחילה משפחת שֵיינְפֶרְבֶּר ובתם נדיבה, ילדה נחמדה וקצת פוזלת. הם עקרו תיכף להגיעך לרחוב גורדון ובמקומם נכנסה להתגורר משפחת בֶּזְנֵר, שהיו בעל הבית של כל הבניין.  גם האדון בזנר וגם הבן שלו היו רשעים וכל ילדי השכונה שנאו אותם. פעם צלצלתם באינטרקום של הבזנרים וברחתם. הבן של בזנר רדף אחריכם ואתה ספגת ממנו סטירת לחי הגונה.


מעל משפחת בזנר גרה משפחת לשצ'ינר, בתם רות ובנם יוחנן. גם הם, כמובן, יקים. למשפר לשצ'ינר היה בית קפה מפורסם ברחוב אלנבי, "קפה פאר".

בית הקפה הזה היה העתק מושלם של בתי הקפה בברלין והמון יקים היו באים לשבת שם, לשתות קפה בחלב ולקרוא עיתון שמונח על מסגרת במבוק.

הבת, רות, היתה יפיפיה מהממת. היא היתה מבוגרת ממך בכמה שנים. היה לה מנהג משעשע לצאת אל המרפסת כשהיא מסיימת לכפתר את חצאיתה מלמעלה למטה. כך היה אפשר להבחין בירכיה הנאות. כל החיילים שעברו ברחוב וראו את רות לשצ'ינר יוצאת אל המרפסת היו מקבלים "אָקְסֶנשׁוּז" (התכווצות שרירים).

פעמיים בשבוע היתה רות לשצ'ינר, לבושה לבן וקצר, הולכת לשעורי טניס אצל אדוארד ונעים רָג'וּאּן.

לשם כך היה עליה לחצות את כל השדה שהוא היום כיכר רבין אל מגרש הטניס העשוי כורכר כבוש (עכשו רחוב בלוך, פינת אִבּן גבירול).

האחים רג'ואן הגיעו זה לא כבר מהיהדות האריסטוקרטית של קהיר. הם היו טניסאים מקצוענים והרבו להתחרות אז בכל הארץ.   

בקומה א' מאחור גרה משפחת מֵן. האדון והגברת, בנם יואל ובתם בלה. האדון מן מבולגריה היה תעשיין ויזם. הוא היה מרבה לנסוע למושבה הרטוב (ז"ל) והיה ממייסדי בית החרושת למלט "שמשון". כשיצא לך לבקר אצל בלה מן בבית, היא היתה מראה לך אבני סיד שאביה הביא הביתה בשביל לבדוק את התאמתם לתעשית המלט.

 

בקומה השלישית מאחור גרה משפחת פויכטוונגר. האדון  ואישתו הגבוהה והיפה היו בעלי בנק פויכטוונגר (זה שהתאחד עם בנק אֵלָרְן) בשדרות רוטשילד. גם להם היתה מכונית פיאט קבריולה אבל לא היה להם רישיון להפעילה. היא עמדה מול הבניין והילדים היו מזיזים אותה עם הסטרטר, עד שנגמרה.

פעם ראית את הגברת מגיעה לחנות המכולת של טריינין. היא ביקשה לקנות  רבע אוקיה של זיתים גדולים. טריינין אמר לה שזה יוצא רק שלושה זיתים. טוב, אמרה, תארוז לי והלכה הביתה. שאר הקונים בחנות חיכו  בסבלנות ובכבוד עד שהבנקאית החסכנית נעלמה . רק אז היה צחוק גדול.

 

עברת למספר 82, בניין ישן בן שלוש קומות בנוי לא בסגנון באוהאוס. בקומה הראשונה שבחזית גר הילד ציקה שאבא שלו היה מוכס בנמל ת"א והיה מרביץ לילד בכל יום.

בקומה ג' גרה גברת בורנשטיין(גם יקית) עם שתי בנותיה מרים ורותי. גברת בורנשטיין היתה מה שמכנים היום מורה לפתוח קול. גם אצלה, כמו אצל מרק לברי, ביקרו הרבה זמרות וזמרים. השעורים אצלה כללו שירת דו,רה,מי, בסולמות עולים. עד היום אתה זוכר איך לשיר את התרגיל הזה. הבת מרים נשלחה ללמוד בסמינר למורים בגבעת השלושה. היא היתה החברה של אחד מפורסם, ג'וחא.

הג'וחא הזה נרצח בדרך הביתה מבית הספר מקס פיין ע"י צלף משוגע, פטר שטיין, שעלה על מגדל מים והרג כמה אנשים. רותי בורנשטיין, צעירה ממך בשנתיים או שלוש, היתה ילדה סימפטית שהרבתה לשחק עם כל הילדים במה שבנות יכולות לשחק:

קפיצה בחבל, חמש אבנים, קלס ואפילו  מחבואים.  אל רותי בורנשטיין עוד  תחזור ברגשות  אשם וחרטה.    

בתי כנסת עוצר וחנל'ה מאירצ'ק

זכרונות אמנון בקר - 


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

ועכשו לזכרון חצי שכונתי וחצי לא.

פעם, כשהייתם קטנים, בחג הסוכות, התחשק לך ולאחיך ללכת לבית הכנסת כמו הרבה ילדים אחרים.

כמו לכולם קנו לכם דגלי שמחת תורה. הדגלים האלה היו עשויים מבריסטול עבה שעליו צויירו כל מיני אירועים מהתנ"ך. במרכז הדגל היו שתי דלתות שכשפותחים  אותן מתגלה ציור של ארון קודש עם ספר תורה. הדגל נתמך  במוט דק שבלט קצת מהצד העליון. על המוט הזה היו נועצים תפוח עץ ובתפוח עץ היו נועצים נר.

אתה זוכר שהלכתם אתה ואחיך, סקרנים לראות מה קורה בבית-הכנסת בחג הסוכות. כשהגעתם לאמצע רחוב הרמן כהן, שם היה בית הכנסת של כל הסביבה, בצריף גדול וישן, ראיתם בחוץ המון ילדים עם דגלים.

כשהתקרבתם הם התחילו לעשות מכם צחוק וממש ללעוג. משהו עם הדגלים שלכם או אולי זה שלא חבשתם כיפות הצחיק את כולם. אחרי שתי דקות סבבתם לאחור והסתלקתם מהמקום. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה בה התקרבת לאיזה שהוא בית-כנסת.

לך לא עשו בר-מצוה ולא שום דבר אחר בענייני פולחן דתי. ככה עד היום.

למען הגילוי הנאות: אתה הלכת גם הלכת לבתי כנסת. אבל זה היה בזמן השליחות ברודזיה (זִימְבַּבְּוֶ'ה). כשהגעת לבּוּלָוָ'יוֹ לשליחות, לא עלה בדעתך סיפורי בית-כנסת אבל מנכ"ל הפדרציה הציונית (לייב פרנק) תבע ממך ללכת לבית הכנסת, כי לא יתכן ששליח מארץ ישראל לא יפגין נוכחות בבתי-הכנסת, לא בבולויו ולא בסולסברי (הָרָרִי). אתה זוכר שפעם הגעת לבית-הכנסת כשכולם לבשו טליתות. לך לא היתה טלית ואתה התישבת להתפלל בלי. לידך נהג לשבת איש יקר ושמו שמוליק גוֹטְס. בתוך כמה שניות זרק עליך טלית ישנה ומלוכלכת שהיתה אצלו. ביום ראשון של השבוע הבא קנית טלית מפוארת ותפילין בתיק מקטיפה וגם סידור תפילה. מאז שחזרת מחו"ל לא נגעת בכלי הקודש האלה והם איפה שהוא חבויים מתחת לאיפה-שהוא בבית. אל שמוליק גוטס עוד תחזור.

 


עכשיו אתה עובר אל  בית מספר 81. בקומה הראשונה מימין גרה עוד משפחת היימן, גם הם "יקים" מיוקקים. 

הבעל ואשתו נראו כמו שני גרמנים גזעיים. היה להם בן ושמו גד. הוא היה ממושקף ומבוגר יותר מרוב ילדי השכונה ולכן מיעט להתעסק איתנו. למשפחת היימן היה מנהג מקודש. בכל שבת בצהריים היו מגיעים אליהם עוד שמונה "יקים" נושאים כינורות וצ'לו. ההיימנים היו סוגרים את כל החלונות, גם כדי להחנק מהחום וגם שלא להפריע את מנוחת השכנים. במשך לפחות שעתיים היו מנגנים להנאתם מוסיקה קמרית משובחת ברמת נגינה לא כל כך.

גברת היימן הייתה ניצבת עליהם ומקשיבה ביראת כבוד. למשפחת היימן היתה דיירת משנה בחדר שבחזית הדירה. שמה היה ידויגה פֶּקיטובָה. היא היתה פולניה גויה יפיפיה שעבדה בשגרירות של ממשלת פולין הגולה. היא נהגה לארח אצלה קצינים פולנים מצבא אנדרס.            

לפני שאתה שוכח,  אתה זוכר היטב איך אתה וחבריך הצצתם אל חדרה של הפולנייה הזאת שהרבתה  לארח במיטתה קצינים פולנים וגם לשיר אתם שירי עם פולניים.  

 

מעליהם גרה משפחת הלברטל, אדון וגברת הלברטל והבנים מנחם, יהושע וראובן.

אתה הרבית להמצא בדירתם מפני שיהושע וראובן היו חבריך למשחק. גם אליהם עוד תחזור.

בקומה ג', מעליהם, התגוררה משפחת כץ, יקים שהאבא שלהם היה פרופסור לתנ"ך מאד ידוע בעולם האקדמי. הילדים היו דוד הגדול וחווה הקטנה.


ובצד השני של הבית:

בדירת הקרקע גרו צעיר וצעירה.

היא חנה מאיירצ'ק והוא יוסף סוקניק. הם השתכנו שם בסוף מלחמת העולם השניה. עכשיו ניקח פסק זמן ונביא בשלמותה אחת מרשימות ה"קלנועיוּת החמורית", שפרסמת בעלון קיבוץ יזרעאל.

הרשימה חוזרת ומספרת על שנות ילדותך.

*   *   *

 

ההצגה הכי משוגעת של חנה'לה מייארצ'ק      (64) 8.12.2000


ברשימה מס' 56 לקלנועיות החמורית, אחרי שהצ'ולענט נשפך על הרצפה ונשות השכונה הצילו מסכנה אחת, סיפרנו על זה שעברנו אחר כך לגור ברח' גורדון 79. בתל- אביב. זה היה לפני 64  שנים.  בימים אלה, כתוספת לכדור השינה, אנחנו מצליחים לקרוא איכשהו ספר חדש, פרי עטו של פלוני תום שגב. 

שם הספר:  "ימי הכלניות".   

הספר משתמש בכינוי שה"ישוב" הדביק לצנחנים האנגלים עם הכומתה האדומה.

הוא עוסק בתקופה שלפני קום המדינה, מתחילת המאה.  מי שמסוגל להתעלם, לצורך הקריאה, מהאנטגוניזם הבולט, והדי מגעיל, של המחבר, כנגד כל השמאל ותנועת הפועלים  וההתיישבות העובדת , יוכל ליהנות כאן  משפע עובדות ואיזכורים מהתולדות של כל מה שידענו או שמענו עליו, אם לא ראינו במו עינינו, כשהיינו בילדות ובבחרות.

 

הרבה פעמים הטילה אז הממשלה הבריטית "עוצר" בכל הישוב.  (היום קוראים לזה "סגר", זה מה שהממשלה הישראלית מטילה כיום על הפלשתינים -  אותה אדרת בשינוי הגברת). כל הישוב, ואנחנו בתל- אביב, היה סגור בביתו, אין יוצא ואין בא.

 

פעם ביום, היו השלטונות מכריזים על הפסקה בעוצר, בכדי לאפשר לאוכלוסייה להצטייד במזון.    הילדים די עשו צחוק מכל העוצר.  אנחנו היינו משחקים במחבואים נגד הצבא והמשטרה. לפעמים זה נגמר לא נעים בשביל ההורים. במיוחד אם הילדים נתפסו על חם בידי ה M.P. , שזה השוטרים הצבאיים עם הכובע האדום.  אלה היו רשעים  אמיתיים, שגם החיילים האנגלים לא מתו עליהם בכלל.      

 

כשמלחמת העולם השנייה עוד בקושי נגמרה, כבר היה בתל-אביב עוצר גדול. האנגלים חיפשו כל מיני טרוריסטים.  בפעם הזאת הם גררו לחקירה (או למעצר) את כמעט כל הגברים בעיר. זה עשה קצת בלגן בעוצר כי ברחובות היו המון אנשים שהולכים להיחקר וחוזרים מלהיחקר, עם ליווי או בלי.  גם סתם ילדים. 

 

בסמטה שלנו, ממול, על הגג (בפנטהאוס), גר עמוס שייביץ'. פעם הוא היה מדריך ב"השומר הצעיר" בקן "מצדה".  אמא שלו, שהייתה ב A.T.S  (חיל נשים של של הוד מלכותו, ג'ורג' הששי), גרה שם עם פלוני לוין-אפשטיין (זה מהדפוס).   עכשו היה עמוס עדיין חייל בבריגדה היהודית.הוא ישב בפיג'מה על המרפסת.

 

על המדרכה למטה הופיעו שלשה חיילים אנגלים, אחד קורפורל ושני טוראים.  הם צעדו אל פתח חדר המדרגות של הבית.   כשהביטו למעלה, ראו את עמוס והוא ראה אותם .  באנגלית מצוחצחת הוא שאל מהקומה השלישית אם הם באו לחפש גם אותו.  הם הנהנו. 

הוא אמר להם: אל תטרחו לעלות.  אני מתלבש ויורד.  אז הם נשענו אל הקיר ועישנו בשקט, ממתינים לטרוריסט הפוטנציאלי.

 

תוך חמש דקות יצא מפתח הבית סרג'נט בריטי במדי א', נאה והדור לכל דבר.  האנגלים קפצו לדום והצדיעו.   לקח להם קצת זמן להבין כי זה הטרוריסט בפיג'מה  שהם קראו לו למטה.  

עמוס שייביץ' צעד אתם בחברותא עד לרח' שלמה המלך, קרוב לגן-חיות, על יד איפה שהד"ר ירוסלבסקי,  ההומיאופת הדגול, גר פעם. שם ישב  קצין בריטי מאחורי שולחן, וכולם ענו על שאלותיו, עם מתורגמן או בלי.  כשהקצין ראה את עמוס, הוא מיהר לעמוד וללחוץ יד.  לאחר ארבעים שניות של שיח, חזר עמוס הביתה, מלווה בחוליית החיילים האנגלים, שהרגישו קצת לא נעים.

 

בעוצר אחר שהיה גדול ונמשך ימים על ימים, היה עוד סיפור:      

בקצה רחוב גורדון, אחרי שדרת אקאציות, (היום רח' גזר) השתרע  שדה נטוש וענקי.  פאת השדה הייתה, אז, מגרש הכדורגל שלנו.  היום זה כיכר רבין.   אז דווקא על המגרש שלנו, התמקמה פלוגה של "כלניות", עם כל הפק"ל והתד"ל והמטבח הנייד ומה לא.  "נושאי הברן" שלהם (זחליל כמו זה שהיה בגן אלון ועכשו בגד"ש)והג'יפים והמשאיות שלהם, עמדו ממש ברחוב מול הבית.

 

כמקובל, עבר אוטו צבאי והכריז ברמקול על הפסקה של שעתיים בעוצר. כל הנשים מיהרו לחנויות מכולת (שגם קיבלו לחם טרי) וכל  הגברים מיהרו לכפר הערבי סומייל, להשיג כל מה שאפשר, מהר ולחזור בזמן.   ברח' גורדון 81, בית על ידנו ובקצה הרחוב, ממש, גרו בקומת קרקע, בדירת חדר קטנה,שני צעירים, חיילים משוחררים.  היא הייתה חנה'לה מייארצ'ק, חיילת בצוות הווי בצבא הבריטי.

 

כמו שהעוצר נפסק, יצאה הגברת הצעירה והיפהפייה החוצה.   היא לא מיהרה לשום מקום.  לובשת מכנסיים הכי קצרים שאפשר ומאופרת כמו שצריך, התיישבה חנה'לה הזאת על הגדר שבחזית הבית, על ברכיה היה מגש ענק של ענבים עסיסיים.  

היא נענעה ברגליים וקראה לחיילים שממולה:  "! HELLO BOYS" (אנחנו לא ידענו אז אנגלית ונמשיך בעברית) 

"רוצים לטעום ענבים ?"

 

לא לקח רגע וכל הפלוגה של ה"כלניות" הגיעה בריצה. החברה טעמו ענבים והתיישבו כולם למרגלות הגברת המשגעת, המיטיבה לנענע ברגליים חשופות ולקשקש  אנגלית מצויינת וגם לספר על הרפתקאותיה במדבר המערבי ובסיציליה ובאיטליה במשך המלחמה.  אחר כך התיישבו  ממול גם הקצינים של הפלוגה וגם הסרג'נט-מייג'ור. 

 

חנה'לה מייארצ'ק תקעה שם  מונולוג של יותר משעה וגם גילגלה את כל הפלוגה בגעיות צחוק על חשבון רומל ומונטגומרי וכולי, הכל מהווי צבא הוד מלכותו, הווי  שה"כלניות" האלה רק חזרו ממנו ושממש הזיז להם.

 

בינתיים יצאו כל העם שנשאר בבית ומילאו את המרפסות, לראות את ההצגה. היה קהל גדול ואמיתי והשמחה רבה.  לחיילים האנגלים הפסיק להיות איכפת שום דבר. כל הילדים של השכונה טיפסו על "נושאי הברן" ועל הג'יפים באין מפריע.   האנשים שרצו  לקנות ולהשיג  אוכל כבר  התחילו לאחר, אבל את אף אחד זה לא עניין. 


הבועה הסוריאליסטית והטרנסצנדנטית לכל המציאות אז – חנה'לה מייארצ'ק מול פלוגת ה"כלניות" בצחוק בריא ומשחרר -  לא התכוונה לחדול מלרחף בין הערביים הקייצי והנעים. עד שאוטו צבאי עם רמקול קרא לכולם לחזור הביתה מהר כי מתחיל עוד פעם עוצר.  הורים צעקו לילדיהם לשוב. נשים נזפו בבעליהן, חיילים אנגלים חירפו וגידפו את הכרוז שקוטע להם את הצ'ופר. הסרג'נט מייג'ור העיז, איכשהו בקללות, את כולם, לקום כבר,חנה'לה נכנסה הביתה וכל הפלוגה חזרה למגרש כדורגל שלנו, לעסוק בשלהם.

 

אם החיילים האנגלים האלה היו יודעים שבן-זוגה של הגברת איננו אלא הקריין של רדיו ה"הגנה", קול תנועת המרי העברי, ושהוא יושב  ב ב י ת  והוא בכלל על תקן של טרוריסט מבוקש ביותר -   אולי זה היה נראה אחרת.  ואולי לא.

 

הזוג הצעיר הנ"ל נודע אחר כך גם בשם חנה מרון ויוסף  ידין, מגדולי השחקנים שקמו לתיאטרון בישראל.

יום רביעי, 10 ביוני 2020

רחוב גורדון

רחוב גורדון - זיכרונות אמנון בקר !

 

סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 


 

בקומה השלישית של גורדון 77 גרה משפחת ד"ר פליישמן, אישתו ושתי הבנות - עליזה ורינה. לפני כעשר שנים היית בחתונה בכפר הס. זה היה בגן האירועים מחוץ למושב ואתה זוכר שמחוץ לחופה עמדו שלושה מאבטחים  עם קלצ'ניקובים. הסבתא של החתן הייתה שרה בקר דודתך העיוורת לחלוטין. גם היא זכרה יותר מדי טוב את ילדותך והזכירה לך שעליזה פליישמן אהבה אותך מאוד. הסמקת וזכרת משהו קצת מביך. יום אחד עליזה אמרה לך "אני חושבת רק עליך ואני חולמת רק עליך". לא הגבת כמצופה כי לא הבנת על מה היא מדברת. היא נעלבה ודי כעסה. 

עם האחות הקטנה, רינה, אתה זוכר סצנה יותר מביכה. אתה היית כבן שש והיא אולי חמש. נדברתם ללכת מאחורי הבית שלהם ולשחק שם באמא ואבא.  שניכם חפרתם משהו שצריך להיות הבית ואתה אמרת: אני חוזר מהעבודה ואני רעב והיא שאלה מה אתה רוצה לאכול והגישה על השולחן החפור אבנים קטנות, כפיסי עץ וכו'. אחר כך הציצה בך במבט בוחן ומחייך ואמרה:"אבל בלי לזיין". גם הפעם נדהמת מפני שבגיל שש עדיין לא הכרת כאלו מילים.

את השכלתך בענייני מין רכשת ברחוב בגיל  תשע או עשר כמו כל הילדים.


בית מספר 79 הוא הבית שבתחתיתו אתם גרים. הבית בנוי על טהרת סגנון הבאוהאוס (כיום אף מיועד לשימור) יש בו שתי מדרכות אחת מצד גורדון ואחת מצד הסימטה.  גינת הבית מורמת לגובה שני מטר ונתמכת ע"י קיר מקושט בשפריץ מלט. בשמאל חזית הבית שער ברזל ומדרכה המוליכה לצד האחורי אל משטח נמוך יותר, שבו נמצאים דירת השרת וחדר דוד הקיטור ומבער המזוט, המשמשים להסקה מרכזית לכל הדירות אבל לא לדירת השרת.

כשיורדים אל החצר התחתונה, מצד שמאל יש מדרגות שמובילות אל דלת אדומה, שבה קבוע אשנב עגול עם זכוכית משוריינת. כשפותחים את הדלת מגיעים לחדר המדרגות של הבית. חדר הקיטור והמזוט הופך להיות גם מחסן לכל מיני חפצים שדיירי הבית רוצים לאכסן.

דירת השרת קטנה וכוללת שני חדרים קטנים, פרוזדור, בית שימוש ומטבח מחובר למקלחת.


בדירה הזאת התגוררת ארבע עשרה שנים.


אתה זוכר תקופה בה התגוררו כאן שבע נפשות:

אימך ואביך ודודך ודודתך ובת דודתך, אתה ואחיך דן.

דודך אהרון ואשתו שרה ובתם איילה הצטרפו אליכם, מפני שדודך אהרון היה מובטל ולא היה מסוגל לשלם שכר דירה.

 


שרה בקר


בחצר הקטנה שמול דירתכם גדל עץ אזדרכת ענק. כל ילדי השכונה היו מטפסים עליו וצועקים דווקא בשעות אחר הצהריים ובכך מפריעים את שנת השכנים. מעליכם גרה משפחת לוֹוֶנְבֶּרְג. הם הגיעו מגרמניה. אדון לוונברג היה איש  עסקים אמיד. כשהגיע ארצה  היה עיוור לחלוטין. אתו הגיעו אשתו הנאה והצעירה ממנו ובתם דינה.

אדון לוונברג היה מעיר את כל הסביבה ב-חמש בבוקר עם שידורי המלחמה של ה-ב.ב.סי. את הסיגנל של התחנה ההיא אתה יודע לזמזם עד היום.

אדון לוונברג היה מתרתח וזועם גם על אשתו וגם על ילדי השכונה המשחקים על עץ האזדרכת. אם זה לא עזר הוא היה שופך עליכם דלי של מים. אתה עוד תחזור גם אליו.

 

בקומה השניה גרו משפחת גרוּנָאוּ אמא אבא, הבן ראובן והבן מיקי, שהיה ג'ינג'י והיו לו משקפים עם שחור מהצד נגד פזילה, גם הם היו "יקים" למהדרין. הגברת גרונאו היתה מקפידה לקרוא לילדיה לארוחת צהריים.

לשם כך, במקום לשרוק סיסמת משפחה או משהו כזה, היתה משמיעה את אותה הסיסמה במעין קול זמרה חזק. כל האמהות ה"יקיות" סירבו לשרוק או לצפצף. השריקה או הצפצוף נחשבו בעיניהן כמנהגם של חסרי תרבות או " אוֹסְטְיוּדֶה". ילדי משפחת גרונאו היו שובבים גדולים אבל ראובן גרונאו נהייה אחר כך פרופסור לכלכלה.

 

בקומה השלישית גרה משפחת לַבְרִי. אבא אמא והבת אֶפִי. מרק לברי היה איש מפורסם מאוד. הוא היה קומפוזיטור ומלחין שחיבר את האופרה "דן השומר" ושירים רבים. היה לו פסנתר כנף ענקי באחד מחדרי הדירה, שם הלחין את נעימותיו ושם קיים חזרות עם המון זמרות וזמרים מכל הארץ. כשהתפרסם שיר חדש  מאת מרק לברי, ידעו אותו על-פה ילדי השכונה לפני כולם.

 

בקומה א' שבחזית הבניין גרו משפחת היימן. אמא, אבא, הבת אווה והבת בֶּרְבְּל , כמובן עוד "יקים" כנ"ל. אתה זוכר איך שב-1950, בעת השלג הגדול שכיסה את כל הארץ למשך שבוע, יצאה כל משפחת היימן לטייל למשך שעות ברחוב המושלג כשהם לבושים ומצויידים בבגדי שלג ונעלי שלג,  שהביאו איתם מגרמניה. בקומה השניה שבחזית גרה משפחת יוחננוף ובנם סמי. אדון יוחננוף היה איש עשיר מאוד ושותף במפעל יוחננוף-דָלפינר. בהיותו בעל רכוש, אישרה לו הממשלה הבריטית לזהות אנשים בצילומי פספורט ולהעיד שהם זה הם. הממשלה הבריטית אישרה לו גם החזקת מכונית פורד כזאת שכשפותחים את הבגז' מאחור יש שם מושב לעוד שני אנשים. גברת יוחננוף, אישה יפה, היתה פעילה בוועד למען החייל של הצבא הבריטי. בכל יום  היו מגיעים אליה קצינים בריטיים בעלי דרגה גבוהה  והיא הפנתה אותם לחברותיה או שיצאה איתם בעצמה.  הילד סמי היה מהילדים שלא הרשו להם לשחק בחוץ עם ילדי השכונה.

 

בקומה השלישית גרו בתחילה משפחת הלפרין שהיו גם בעלי הבית. הוא היה מאוד חולה. למשפחת הלפרין היו שני צאצאים, כרי (כרמלה) ואלי. אליהם עוד תחזור לפני שתשכח. המשפחה הזאת עקרה לרחוב הנביאים ובמקומם הגיעה משפחת צבי-הרמתי. גם הם "יקים" למהדרין. היה להם שעון קוקיה גדול שבכל שעה נפתחה בו דלת, קוקיה מנחושת יצאה להודיע מה השעה ונעלמה בפנים בטריקת דלת. למשפחת הרמתי היה בית חרושת ליצור משחקי ילדים: ריצ' רץ, ריכוז, ספרן וכו'.

 

מעל לקומה השלישית היה הגג. הגג היה מחולק לשניים: מחדר המדרגות דרומה - חלק שלא שימש לכלום. ומחדר המדרגות צפונה שימש הגג לכביסה עבור כל הדיירים. היה שם ביתן מקורה עם כיורי מוזאיקה גדולים, ברזי מים והרבה חבלי כביסה. כל דייר היה צריך להביא את הפרימוס שלו בכדי להרתיח את הכביסה, גם את הפַּיִילָה של הכביסה וגם את קרש הכביסה.  מה שעוד היה שם בשפע, היו שקיות קטנות של כחול כביסה שכולם השאירו מאחוריהם. שני חצאי הגג היו מכוסים זפת ורצועות יוטה. בקיץ היתה הזפת רותחת ואי אפשר היה להיות על הגג.

 

פעם בשנתיים היו מגיעים סיידים לסייד את הבית מבחוץ. הם  היו משתמשים בסולמות גבוהים כמו הבית וקרשי פיגום ביניהם או "מעלית סיידים". הם היו מניחים סולם קצר אבל חזק שקצהו האחד היה על ריצפת הגג וקצהו השני נשען על מעקה הגג ובולט החוצה. בצד הסולם השעון על רצפת הגג היו מניחים כמה שקי חול. בצד השני היו תולים גלגלת עם חבל עבה וחזק. החבל החזיק מושב עשוי קרש. בעזרת סידור מיוחד היה הסייד, מצוייד בפח סיד ומברשת, מתיישב שם ומעלה ומוריד את עצמו על שטח כל קיר הבית החיצוני וכך היו מסיידים  את כל הבתים של העיר הלבנה. 

צ'ולנט וג'ורה וגורדון 79

לפני שאתה שוכח-

זכרונות אמנון בקר - צ'ולענט וג'ורה וגורדון 79


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

 

ועוד סיפור שלא שכחת ואפילו חזרת וסיפרת אותו ברשימות

"הקלנועיות החמורית" בעלון הקיבוץ.

ברחוב אבולעפיה, באחד מן הבתים שבין בית מוגילבסקי לסלמה  היתה מאפיה. אתה זוכר שרוב הדיירים ברחוב היו בעצם אשכנזים מפולין, מרוסיה או הונגריה. בצהרי יום שישי היה בעל המאפיה או האופה מכבה את התנור למשך הסופ"ש. מייד אחרי זה היו מגיעות למאפיה כל נשות דיירי הרחוב, נושאות את סירי הצ'ולענט לשבת, סירים העטופים וקשורים היטב במגבת. האופה ניצב ליד פתח התנור ובעזרת המרדה היה מכניס עשרות סירים להתבשל בתנור הכבוי והחם עד למחרת. על כל סיר היה מדביק פתק בו רשום שמה של בעלת הסיר.

בשבת, לקראת הצהריים, היו כולן נוהרות אל המאפיה, בדרך כלל עם טפן, על מנת לקבל מיד האופה את סיר הצ'ולענט לארוחה המשפחתית של שבת. אתה זוכר איך שפעם, בדוחק הרב שהיה במאפייה, כשהאופה היה רודה את הסירים וקורא בשם  בעלת הסיר, התעקשה אחת הנשים לנזוף באופה כשסברה שהסיר שלה היה במקום לא טוב בתנור והצ'ולענט לא בסדר. הויכוח בינה לבין האופה עלה לטונים גבוהים עד שלסוף הציע האופה לגברת שתפתח את הסיר ותראה אם זה באמת צ'ולענט לא טוב. ההיא דבקה בטענותיה והתחילה להתיר את המגבת שעוטפת את הסיר, כדי להבטיח בישול אדים כמו שצריך. כל הנשים הציצו בה בכעס על שהיא גוזלת זמן והיא התחילה להתנצל בתוקפנות.  לפתע אירע האסון. הגברת אבדה את אחיזתה בסיר החם למגע והוא נפל על הרצפה, התהפך ותכנו נשפך והתפזר על הרצפה. האישה ספקה כפיים, תלשה את שערות ראשה, הרימה את שמלתה לחשוף רגליים אבלות, וצרחה שבעלה יהרוג אותה אם אין צ'ולענט. הצריחות נמשכו כחצי דקה.

אתה זוכר שאחת הנשים הודיעה בקול רם: "כולן לעזור לה!" היא פתחה את מכסה הסיר שלה ותרמה כמה כפות צ'ולענט לסיר הריק של המסכנה. כל שאר הנשים, כולל אמך, עשו כמותה והסיר התמלא בכל הצ'ולענט שצריך. אחרי שנים תפסת שזה היה כמו בעיירה בגולה. 


בסוף 1936, עם תחילת המאורעות, חזר אביך מהעבודה במרחקים. אבא שלך היה מנוסה בתלאות הפוגרומים. הוא ראה אותם מקרוב, כשהצבא האדום או אנשי פטלורה או סתם קוזקים פראיים היו פושטים על עיירות היהודים, מחריבים, שורפים, אונסים ורוצחים.  אביך לא המתין להיווכח שהערבים מיפו ומאבו כביר יתנהגו באותו אופן. ביום חורפי וגשום הועמסה כל תכולת ביתכם על פלטפורמה (עגלה שטוחה רחבה וארוכה, רתומה לשני סוסים). אתה זוכר שליד מושב העגלון ישבו אביך ואמך עם אחיך דן בזרועותיה. אתה ישבת בראש ערימת הרהיטים מאחור. אתה זוכר איך נסעתם ביום גשום ברחוב אלנבי, הסתובבתם בקינג ג'ורג', אחר כך בשלמה המלך ואחר כך לגורדון 79. פה עתידות לעבור כל שנות נעוריך.



אתה זוכר מי היתה הילדה הראשונה שאִתה שיחקת. זאת היתה נעמה נרדי (בתם של ברכה צפירה ונחום נרדי), שגרה ברחוב שלמה המלך ובאה לסוף גורדון אל ערימת הזיפזיף, שהיתה בצד הרחוב. אתה ונעמה שיחקתם על הזיפזיף כמה וכמה פעמים. שניכם הייתם לבושים בטרינינגים – בגד חורף, שהיה אז באופנה, תמיד בצבע כחול כהה. אמך ספרה שאתה חזרת מהמשחקים האלה ושרת לעצמך:

"אוי נעמה'לה, אוי נעמה'לה". כאן אולי המקום לנקוב בשמות כל דיירי הסביבה שעם ילדיהם  גדלת. בבית שהיה בקצה רחוב הקרן הקיימת, מול גן הדסה, גרו מנחם וגלעדה. הם גרו עם סבתם, שהיתה אשתו של מנחם שיינקין הידוע – אשה זקנה מאוד. אמם מתה ממחלה או מאיזה אסון ואביהם נטש אותם.   

מהצד האחורי של הבית, בקו ראייה לדירתכם, גר הילד בּוּבּוּש ווקספרס. הוא ואמו גרו קודם בגורדון 77, קרוב מאוד, בקומה השניה. באסון השריפה הגדולה בבית חרושת קשת נכווה אביו של בובוש והוא מת. אמו של בובוש, היתה פולניה עצבנית שהילדים אמרו  עליה שהיא חולה בצעקנינה. אחרי שהיא התאלמנה ובובוש התיתם עברו לגור בבית שבשדרות קק"ל. לאמא של בובוש היו תמיד כל מיני דלקטסים N.A.F.I (השק"ם של הצבא הבריטי) זה בגלל שהיא התחילה להתחבר עם חייל פולני מצבא אנדרס, שערק והתגייס לצבא האנגלי.

 



באותו הבית בקומה השלישית גרה משפחת טיקטין. הבן שלהם, אמנון, היה גדול ושמן עם כובע ברט. אמא שלו לא הרשתה לו לשחק עם ילדי השכונה. לבית ברחוב גורדון 77 היו בזמנך שני גלגולים. כשאתה הגעת, היתה הכניסה לבניין מהחזית ברחוב גורדון, עם הרבה מדרגות ומדרכה עד לחדר המדרגות שבאמצעו. אז גרה שם המשפחה של הילד צבי מאיר ואחיו הקטן אונל'ה.

המשפחה הזאת הגיעה מגרמניה לאחר עלייתו של היטלר. הם התכוננו למלחמה שתגיע גם לפלסטינה. פעמיים בשבוע היה מגיע אליהם אוטו מסחרי קטן שממנו נפרקו אליהם שימורים שונים, שנאגרו לקראת מלחמה. בין השאר היה שם משהו שנקרא "לחם מלחמה". צבי מאיר היה ילד טוב וממושמע. אנחנו קראנו לו צבי תַיִיש וגם צְבִיתָיוֹש. אונ'לה, לעומתו, היה ילד נורא, אימת השכונה. אימת כל השכונה ואמא שלו. הוא היה אז בין שנתיים וחצי והיה נוהג לברוח מהבית כשהיה אפשר.

יום אחד נעלם אונ'לה. אימו קראה לו בקול ובצווחות הסטריות עד שכל השכונה התחילה לחפש אותו. מישהו שמע צעקות של ילד מהחצר האחורית של גורדון 76. כשהתקרב אל קול הצעקות התברר שאונ'לה נפל אל תוך ג'וֹרָה  שזה עתה נחפרה. האמא של אונ'לה הגיעה  ולחרדתה ראתה את הילד בתחתית הג'ורה. היא הפשילה את חלוּקה עד המותניים ונסתה לרדת למטה. למזלה היו שם פועלי בניין שאחזו בה, מנעו ממנה ליפול ולשבור לעצמה את כל העצמות. הם ירדו לג'ורה והוציאו את אונ'לה לתשואות הקהל הרב שנכח בארוע.

 

יום שני, 8 ביוני 2020

עוברים לתל אביב

עוברים לתל אביב !


לפני שאתה שוכח - זיכרונות אמנון בקר

כשהיית עולל בן תשעה ימים הגיעה אמך לתל אביב ואתה בזרועותיה. אביך שכר דירה ברחוב אלנבי, במקום שבו נבנה אחר כך בית הקולנוע המפורסם. הדירה נמצאה בקומה השנייה ומדרגות חיצוניות הובילו אליה.

אביך יצא לחפש עבודה. לאחר כמה ימים של חיפוש עבודה חזר הביתה וגילה את אמך מחזיקה אותך וממררת בבכי. היות ולא שולם שכר הדירה בזמן, גרש בעל הבית אותך ואת אימך מהדירה. אביך חמום המזג והגברתן עלה למעלה ובמכות נאמנות גילגל את בעל הבית מכל המדרגות. בעוון זה הושב אביך בקישלה ביפו, לשלושה ימים. אימך נמלטה, כנראה אל חברתה אֶסְיָה, שהתגוררה בשכונת צריפים ברחוב סוקולוב.

אביך עדין היה מחוסר עבודה ובלית ברירה עקרו הוריך לקצה המזרחי של שכונת שְׁפָּק. כיום זה קצה רחוב ברדיצ'בסקי פינת יהודה הלוי.

בשכונה הזאת (ברדיצ'בסקי פינת בילו) חי כעבור שנים הצייר יוסל ברגנר. אביך הקבלן, שהיה גם צייר חובב, נהג לבקר את האמן. היה מביא אתו בקבוק ויסקי משובח ושניהם היו מקשקשים ביידיש על גליציה.    

בין שכונת שְׁפָּק ושָׂרוֹנָה (המושבה הגרמנית) נותרו כמה חורבות של מבנים ישנים עשויים אבן כורכר. מסתבר שבתקופה הזאת היו החורבות  מאוכלסות חלוצים שלא יכלו לשלם שכר דירה. כך גרת באחת מן החורבות, ללא חשמל, ללא מים וללא כלום. אחרי שאביך השיג עבודה בבנין, עברתם לגור ברחוב שטנד - פינת זמנהוף.


עד כאן מסיפורי אבא ואמא בלבד. ומכאן אתה מתחיל לזכור. מסתבר שמהחוויה של החיים ברחוב שטנד פינת זמנהוף בתל אביב אתה כבר זוכר לא מעט, אף על פי שלפי החשבון היית בן כשנתיים.

אתם גרתם בקומה ב' מאחור. פעם ניג'סת לאביך באמצע משחק קלפים והוא חבט בך ואתה עפת לאחור עם הרגל הימנית על פרימוס בוער שעמד על הרצפה. סימן הכוויה נראה גם כיום.

אתה זוכר שמול הבית היה מגרש ריק שבו נמצאה המסגרייה של האדון לאריך. היה גם ילד ששיחק אתך ושמו אריה הוניגמן. אתה זוכר את הגן של חנה ברחוב שפינוזה ואת הטיול עם ילדי הגן לראות קטיף בפרדס, שהפך אחר כך לגן הדסה, מלפני היות שם גן החיות. למיטב זכרונך ראית שם פועלות יהודיות, שעבדו אצל נותן העבודה הערבי. היטב זכור לך שפעם ישבת על שפת המדרכה מול הבית ומכונית "קבריולה" בסגנון שנות השלושים דרסה ברוורס את רגלך השמאלית. אתה זוכר שלקחו אותך לבית מרקחת ושם עשו לך גבס גדול על כל הרגל לכמה חודשים.


שנת 1935 היתה שנה של חוסר עבודה בארץ. מסיבה זו עקרתם להתגורר בדרום תל אביב, במקום שנקרא אז מזרחי ב'. כיום זו סמטה בין רח' סלמה וקיבוץ גלויות (רחוב אבולעפיה של היום). בתחילה גרתם בבית מוגילבסקי, אבולעפיה 9, בקומה שניה או שלישית. אתה זוכר שאבא שלך היה לוקח אותך על ידיו לפני שהשכיבו אותך לישון, כדי לומר לילה טוב לפומפיה. אביך נהג אז לשיר על פי בקשתך את השיר "הסירים על הקיר התחילו לשיר".

 

מתישהו עברתם, הוריך ואתה, להתגורר בבית אחר ברוחב אבולעפיה, קרוב לבית מוגילבסקי.

הבית הזה כונה אז בית האדון גְרָאווֹיִס. מתקופת הבית הזה מתרבים זכרונותיך. גרתם בקומה שניה מצד שמאל של הבית. העליה לשם היתה בחדר מדרגות מקושט  בציורים ובמדרגות צבעוניות. הדירה היתה בת חדר אחד, חדר שרותים עם אמבטיה. אתה זוכר שאת המים היו מחממים בעזרת תנור שהוסק בעצים או בפחם.

בתקופה ההיא זכור לך המראה של פועלי בניין חוזרים הביתה ביום ששי כשעל ה"סבל" האחורי של האופניים קשורה חבילת פְּלָאנְקוֹת (שאריות קרשי בניין). בדירה היו גם מטבחון ומרפסת די גדולה בחזית הבית. במרפסת הזאת נהגת לשחק באניה. לקחת ספר כלשהו בכריכה עבה, הנחת על הרצפה והעמדת עליו  כלי משחמט.   

את ה"אניה" הזאת היית דוחף בכל רחבי המרפסת. צעצועים אחרים לא היו לך.


והרי כמה קטעי זכרונות מבית האדון גראוויס:

היתה לכם שכנה הונגרית. אמך שילדה אז את אחיך, בקשה ממנה לקחת אותך לקופת חולים במרכז תל אביב. בזמן הנסיעה באוטובוס נראה שהשתוללת והשכנה ההונגריה תפסה אותך באוזן והכריזה:

"מכות צוֹרֵה?" אתה ספרת את זה לאמך. היא צחקה לשמע הסיפור. במשך שנים אחר כך, כשרצתה להתרות בך, היתה שואלת בנימה מבודחת "מכות צורה?".


היו גם קטעים מאוד לא נחמדים:

מול הבית בצידו השני של הרחוב, גרו שני ילדים שאתה התרועעת אתם, שלמה הגדול ומשה הקטן, שעל חזהו היתה צלקת מכוויה נוראה מהצוואר עד המפסעה. אתה זוכר שפעם, באמצע היום, נוכחת בסצנה שארעה בתוך ביתם. אמם, ויקטוריה, היתה קצת משוגעת. אביהם, שאת שמו אינך זוכר, היה איש אלים ושיכור. הוא עבד בפנצ'ריה באבו כביר.  לפתע הגיע האבא הביתה, התנפל על האימא, השליך אותה על מיטה ושכב עליה בזמן שהיא צרחה נוראות. שלמה, משה ואתה צפיתם במחזה מעבר לחלון הבית. לקח לך שנים כדי להבין שהאבא הזה אנס את האימא לעיניהם של הבנים הלא מופתעים ולעיניך.

יוסף בקר דיוקן -


אתה זוכר שהלכת שם לגן ילדים, ברחוב הקישון, ושהגננת היה איש עם כיפה וזקן ארוך. עדיין ברשותך צילום של הגן והגננת. אתה חבוש כובע ברט. אתה זוכר איך נסחבת בעקבות אמך לפעוטון ברחוב שדרות וואשינגטון לקחת את אחיך, דן, הביתה. אתה זוכר שבחורף הייתה דרך סלמה, שקועה תחת שטפון. בעלי יוזמה עם תלת אופניים מסחריים היו גובים שני מיל עבור העברה לצדו השני של הרחוב.  הם העבירו לפחות חמישה אנשים בבת אחת. 

אתה זוכר איך פעם, באמצע היום, נשמע פיצוץ אדיר מכיוון צפון מערב. כולם החלו להתרוצץ בבהלה. הסתבר שבגבעת הרצל התפוצץ דוּד קַרְבִּיד (שאז קראו לזה "קָרַבִּית") והיה שם אסון שלא ספרו לך מהו. ליד הבית, בסמטה הקרויה כיום רחוב אלפסי, היה בית חרושת לכפתורים מבקליט. המגרש שממול היה מכוסה בערמות כפתורים שנפסלו כנראה לשיווק.

 

אתה זוכר שבסמטה הזאת עמד פעם "אוטו מתים" (חבר'ה קדישא). קהל קטן ניצב על המדרכה. ילד אחד רצה לעבור לצידה השני של הסמטה מלפני האוטו הזה. גם ילדים וגם מבוגרים צעקו וזינקו לעצור את הילד מלעבור שם. כולם הסבירו שאסור ללכת בצד הקדמי של אוטו מתים, כי האוטו עלול לדרוך על מי שעושה את זה.


אתה זוכר שבבית שליד בית האדון גראוויס, בקומת הקרקע, היה מפעל לייצור בירה מאלט.  במפעל היתה בריכת תסיסה גדולה. פעם היא קרסה והתבקעה והרבה קובים של בירה שחורה הציפו את הרחוב. 


אתה זוכר שבזמן ההוא עבד אביך הרחק מתל אביב בבניית משטרת טיגרט בבית שאן ובבניית בסיסי האנטנות בבית ג'אלה. וכאן סיפור של אביך אחרי ארבעים שנה: אביך רצה לעבור מאופנוע למכונית. הוא נכשל בטסט איזה שלושים פעמים. רק מפני שהתרגש באמצע. בטסט האחרון אומר לו הטסטר: "אני חייב לך שילינג. (כאילו חמישה שקלים) והוציא את הכסף ונתן לאבא. אבא שלך שאל "מאיפה לאיפה"? והטסטר השיב "אתה היית תפסן בכיר ואני פועל שחור, כשבנינו את משטרת בית שאן. אתה ריחמת עלי והלווית לי שילינג. בהזדמנות זאת עברת את הטסט".

לפני שאתה שוכח - ההתחלה

לפני שאתה שוכח-

סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.

אתה בן שמונים ואחת וחצי. דוקטור אחד מהמחלקה לגריאטריה בבית חולים עפולה כתב עליך שאתה נרקיסיסט דכאוני. לא ברור מה זה בדיוק. אז לפני שאתה שוכח:
נולדת ב-14.11.1932, בבית החולים בעפולה.
אימא ואבא שלך עשו אותך בפרדס חנה. זה איפה שהם גרו על פי מה שכתוב בתעודת הלידה שלך, שהוצאה בבית החולים בעפולה. אין כתובת יותר מפורטת. זה מפני שעד שנולדת, הם גרו שם בסוכה שבחורשה על יד פרדס. אביך עבד גם בחריש וגם במפעל המלח בעתלית. אמך הספיקה עוד לעבוד בניקוי בניינים חדשים. תנאי הקיום שלהם היו דחוקים והאוכל היה בצמצום. החלוצים היו קונים או מקבלים שיירי פירות. מזה היו עושים סיר ענקי של קומפוט. במשך היום היה הקומפוט מצטנן בצל העצים. אחרי העבודה היו יושבים לסעוד בקומפוט עם איזה לחם.
יֵיְנֶר, החבר של אביך עוד מהעיירה, נשאר בפרדס חנה עד יומו האחרון. נכדתו מרב מתגוררת בחיפה על הכרמל. היא ומשפחתה מקיימים ידידות רבת שנים עם משפחתו של בנך אחאב.
שרה ויוסף בקר

אל בית החולים עפולה, הגיעה אימא שלך ברכבת מפרדס חנה לחיפה וברכבת העמק מחיפה לעפולה. מעפולה לבית החולים בטקסי מרובע, שחור וגדול. אז היו היולדות שוהות בבית החולים במשך שמונה ימים. הבניין הישן של בית החולים ה"עמק" כבר עמד על תילו, בניין שתוכנן ע"י אלכסנדר ברוולד, מראשוני האדריכלים, אולי גם בסגנון הבאוהאוס.
אחרי שמונת ימי הלידה עשתה אמך את כל הדרך בחזרה לפרדס חנה. בטקסי, ברכבת העמק וברכבת מחיפה ליפו. עכשיו סוללים את רכבת העמק מחדש. יש סיכוי לא רע שתזכה לנסוע בה שוב, רגע לפני שתשכח.
הוריך החליטו לחיות בתל אביב.


אמך, שרה קופלבנה רוֹסוֹמָכָה, נולדה ב-1906 ברוסיה הלבנה. שם העיירה בה גדלה הוא סְטַרְיֵידֶרוֹגִי (דרכים ישנות). העיירה קמה באמצע המאה ה-19 סביב מפעל לניסור עצים וייצור לבידים. את המפעל הקים יזם יהודי ושמו יֵבְרֶם. כל אנשי העיירה, יהודים וגויים, התפרנסו מהייצור במפעל ומהשירותים להם נזקק. סבך, קופל רוסומכה, היה נפח העיירה. הוא היה יהודי גבוה וגברתן, שכל הגויים נזהרו בכבודו. כדרך הנפחים, היה גם מפרזל סוסים ומייצר חלקי עגלות. אמך, שרה, הייתה החמישית מבין ששת צאצאי קופל וחנה, בהם שלוש בנות ושלושה בנים. שלושת הבוגרים – אברהם, איידה ורחל, הגרו לאמריקה. האח, וולוולה רוסומכה, הפך להיות "פולקובניק" (אלוף משנה) בצבא האדום. אחיה הקטן של אמך, ירחמיאל, נספה בשואה. הוא והוריה של אמך לא הותירו כל עקבות. אמא סיימה בית ספר תיכון בעיירה סמוכה. היא נאלצה ללכת לשם ובחזרה יחפה, ונעליה בידיה, שלא יתבלו בטרם עת. אחר כך הצטרפה לתנועת החלוץ. יחד עם קבוצת חברות וחברים, ניסתה לעלות ארצה. תוך כדי גנבת הגבול הם נתפסו על ידי הג.פ.או ונכלאו לשלושה חדשים. כשהשתחררו, שבו וגנבו את הגבול בהצלחה והגיעו לפרדס חנה שבפלשתינה.
זה הכל על אמך לפני שנולדת? לא יתכן. אתה שמעת ממנה הרבה יותר. למשל, אמך הייתה מתפוצצת מצחוק בכל פעם שחזרה וספרה:

"בבוקרי שבתות התאספה כל קהילת סטאריידרוגי בבית הכנסת לתפילות הבוקר. אחת השכנות הגיעה לתפילה והשאירה את בתה בבית, שתפקח על התבשילים שעל הכיריים לארוחת הצהריים. באמצע התפילה, ולאזני כולם, פרצה הבת לבית הכנסת בצעקה: "מאמע! דֶה צִימֶס אִיז גִיווֹרֵען אָזוֹי וִי דְרֵעק". (אמא, הצימס נהיו כמו חרא). האישה לא התאפקה וצרחה לעבר בתה, באזני כולם: "דוּ אָלָאִיין בִּיס טוּ אַ שְׁטִיק דְרֵעק!" (את בעצמך חתיכת חרא).

אמך נהגה לשיר במשך כל היום. בהרגל זה דמתה למי "שהייתה צעירה בכנרת וכולי".
אמך מיעטה לספר על התקופה הזאת. רסיסים מן ההווי ההוא צצו כשהייתה מתווכחת עם אביך על שמו של ירק או שיח יער או אפילו מעדן יהודי כלשהו. זה תמיד התחיל ב"אצלנו קראו לזה כך וכך".

אביך, יוסף בקר, נולד ב-1910 בגליציה, שהייתה אז פולין, בעיירה ויטקוב-נובי. הוריו היו שלמה וינטע מייזלס. זה היה שידוך אומלל וסבך, שלמה, נטש את סבתך ושני ילדיה, יוסף ואהרון, ועבר לגור בלבוב, שאז נקראה למברג. סבך היה בצעירותו קצין אפסנאות גבוה בצבאו של פרנץ יוזף והיה מגיע לעיירה במרכבה מפוארת מלווה על ידי שומרי ראש. אחר כך הפך למשכיל יהודי לא ציוני. הוא התמחה בלשון עברית ואפילו חיבר שני ספרי לימוד לעברית מודרנית. אחיך דן, שהוא פרופסור לערבית ולעברית, מאשר כי ספריו של הסבא שלכם רלוונטיים ותקפים עד עצם היום הזה.
אם תנסה לזכור על פי ספורים ששמעת, הרי שסבתך ינטע נותרה בעיירה, עם שני בניה הרכים ללא פרנסה וללא משפחה שתתמוך. היא ובניה גרו בספק חורבה ספק בית. הבנים למדו ב"חיידר", על חשבון הקהילה וסבתך התרוצצה לחפש אמצעי קיום מכל צורה ומין. עבדה בניקיון בבתי עשירים, במסחר בימי שוק ואפילו ספקה תרנגולות לטבחים הצבאיים של הקצינים האוסטרו-הונגרים. ינטע הפכה להיות אישה קשת יום, קשוחה וחדת לשון. בגיל עשר נשלח אביך, יוסף, מהבית להיות שוליה של נגר גרמני ששמו היה פריץ. אביך ומעסיקו היו נודדים בכל כפרי גליציה ומבצעים תיקוני גג, בניית אבוסים וגדרות. הקהילה היהודית בויטקוב-נובי גלתה יחס רע ומשפיל לסבתך ינטע וילדיה. לעומתה, זכר אביך את הנגר פריץ לטובה, בשל יחסו החיובי לשוליה היהודי. כאשר היה אביך בן 14, התחיל להתפרנס כפועל עצמאי במקצוע הנגרות.

פעם, שאלת את אביך מדוע שם משפחת אביו הוא מייזלס ושם משפחתכם הוא בקר. אביך סיפר כי לסבתך ינטע היו ארבעה או חמישה שמות משפחה: מייזלס, שרגא, מנדלביץ', סגל ובקר. זאת הייתה התחכמות של היהודים כלפי השלטונות, כדי להימלט מגיוס לצבא או תשלום מיסים. לפולנים שם אחד, לאוקראינים - שני, לאוסטרו-הונגרים - שלישי ולרוסים -רביעי וכולי.

אביך יוסף בקר עבר להתגורר בעיר הגדולה, לבוב והצטרף לתנועת הנוער גורדוניה, בהנהגתו של פנחס לוביאניקר (לימים – לבון). אביך הגיע לפלשתינה, יחד עם חבורת הגורדונאים, חניכיו של פינייה לוביאניקר מלמברג (לבוב), פולין של אז. החברים של אבא מה"גורדוניה" הלכו לקבוצות "משמר השרון" ו"חולדה" ואולי לעיינות (רמת דוד של היום).
אבל אביך יוסף בקר, היה אינדיבידואליסט. שום קיבוץ לא היה לו בראש. אז הוא ויינר, חברו מהעיירה, הלכו לפרדס חנה, לאיפה שיש איכרים וגם עבודה.

אמא ואבא שלך הגיעו לפרדס חנה, כל אחד בנפרד, ב-1929 . כשלוש שנים לפני שנולדת. באחד הימים פגשו זה את זו כשעדיין התגוררו בפרדס. הם התחתנו אצל הרב של המושבה. שמלת החתונה של אמך, הייתה עשויה בתפירת יד מבד לבן, שמקורו בשק של 100 קילו אורז שהגיע לפלשתינה מהודו.

אם שכחת עוד משהו מכל זה, אולי תצליח להיזכר מאוחר יותר.