גרינר ותל יוסף

עכשיו בחזרה למעיין ברוך.

 

מה זה "גְרִינֶר"?

כמה פעמים סודרת לשמירת לילה בקיבוץ ההוא. כשהתייצבת לקבל נשק אישי של שומר, לא נתנו לך רובה צ'כי או אנגלי או משהו כזה שהכרת.  שמו לך ביד ועל הכתף מין רובה שבחיים עוד לא ראית. אמרו לך שזה "גרינר". זה היה בעצם רובה צייד אבל לא "ג'יפט" כפול קנה אלא רובה מגושם עם קנה רחב מאד ודי ארוך. לרובה הזה היתה קת גדולה ובשביל לטעון אותו היה צריך "לשבור" אותו לחצי, לתחוב לקנה כדור צייד גדול במיוחד, לישר בתנופה חזקה, כשתוך כדי כך הרובה גם נינצר. 

שאלת, מאיפה הגיע כזה רובה למשק? ענו לך שיש פה כמה כאלה וזה מה שמשטרת היישובים של המנדט סיפקה לכל ה"נוּקְטוֹת" בהתיישבות העובדת.לך נדמה שהרובה הזה יוצר עוד בסוף המאה ה-19. הרפתקאותיך כשומר לילה היו קצרות אבל ברורות. עד לשעה שתיים בלילה היית אמור להסתובב בחושך בכל המשק. בשעה שתיים חזרת לחדר האוכל וטעמת "ארוחת לילה של שומרים" לחם שחור, ממרח מיונז "תלמה", ריבת עגבניות או סתם tea-time (ממרח דגים מעודפי הצבא הבריטי שהציפו אז את הארץ). אחר כך הלכת בחושך אל הבודקה של הגנרטור, סובבת את המנואלה והדלקת את האור בכל הקיבוץ. אחרי זה חזרת למטבח והדלקת את תנור הבישול הענקי שהיה שם. כאלה תנורים פגשת בכל בית, כעבור עשר שנים ברודזיה ובדרום אפריקה. שם זה עבד על פחמי אבן אבל פה זה היה על נפט. אחרי זה לקחת שני קנקנים גדולים והלכת לרפת. שם מילאת את הקנקנים בחלב וחזרת למטבח. על פי הוראות מדוייקות שקבלת, שמת סיר אלומיניום בגודל בינוני על התנור. שפכת את החלב אל הסיר כדי להרתיחו. אחרי זה הוספת מים לחלב, לקחת מאיזשהו מקום  שקיות עם קוואקר  והוספת אותו באיטיות למתבשל תוך כדי בחישה קפדנית עם כף עץ ענקית.

כאן היה הכרח להקפיד על קצב הכנסת הקוואקר לסיר, כדי שלא יווצרו גושים, רחמנא ליצלן. לפעמים היה במקום קוואקר אבקה שקראו לה "קָאוֹתָן". זה היה מין של דיסה בטעם קקאו, שאכלו בזמן הצנע. נשארת במטבח לשמור על הדיסה עד שהמבשלות מהקיבוץ הגיעו לעבודה. אז הלכת אל צריפי הנח"ל, דפקת "בוקר טוב" על כל הדלתות והלכת לישון. לפעמים נודע לך שיש חבר'ה שלכם שיבואו בשלוש בבוקר לחדר האוכל לפני ההליכה לטרמפיאדה שבכביש הראשי. לך היה מנהג להכין להם ארוחת בוקר. בשביל זה היית, במשך הלילה, סוחב מהלול כמה ביצים וקצת לפני השעה שלוש היית מכין חביתות  וכוס תה ואולי עוד משהו – אם היה. החבר'ה זכרו לך את זה תמיד. כזה משוגע היית.אם כבר מעיין ברוך אז עוד משהו קטן אבל חזק.

באחת הפעמים בהן ביקרת במשק, כשכבר הייתם בתל יוסף, ראית שאיזה טרקטור מתחיל לגרור אחריו מתקן מוזר, מן משולש גבוה ונטוי עם יצול. בראש המתקן הייתה גלגלת (פְלָאשִׁינְצוּג). אתה התעניינת לדעת מה זה בדיוק הדבר הזה ואמרו לך שזה ה"טיוכקה", וזה בשביל להרים דברים כבדים במיוחד. טיוכקה כידוע היה משה יובל, חברך הקרוב ביותר, שגם הוא עבר לתל יוסף. הוא היה בחור חזק שיכול להרים את מה שחמישה אחרים לא יכלו. הוא היה אז מסגר. יתכן שהוא עוד הספיק לבנות את הכלי

לפני שעזב, הכלי שנקרא על שמו.

 

 

 

כבר הזכרת לטובה את תקופת תל יוסף. אתם הגעתם לשם בתחילת 1952, בערך. אתה זוכר איך עליתם מהכביש הראשי אל תוך המשק. הגעתם עם המזוודות ביד אל מגרש חניה. ניצבה שם משאית גדולה וסביבה קהל לא קטן של חברי הקיבוץ. חלקם העמיסו מטלטלים, חלקם טיפסו אל אחורי המשאית וחלקם נכחו שם בכדי להיפרד.

חבר מבוגר אחד שאל את החבר'ה שלכם מה רצונם. אחרי שהסבירו לו לשם מה הגעתם, הכריז הוא בקול רם "אלה נוטשים אותנו ואלה באים לעזור". המשאית הנ"ל הייתה אחת מן האחרונות שהעבירו את מחצית חברי תל יוסף לבית השיטה. רוב החבר'ה שלכם שוכנו בצריפים עתיקים שבמערב הקיבוץ.

לך יצא להתגורר בשכונת "יוטיליטי" (ביטוי מתקופת מלה"ע השניה שפירושו "צנע"). זאת הייתה שכונה במזרח הקיבוץ, קרוב לדרך העליה לחדר האוכל וקרוב למקלחת ציבורית גדולה. כל בית הכיל 4 יחידות דיור ומרפסת מרווחת מאוד. שום דבר יותר מזה. לא שירותים ולא ברז מים כלשהו בשביל לרחוץ שיניים ופנים בבוקר.

היה צריך לחפש ברז גינה כלשהו או לדלג על דרך ה"סולינג" העולה לחדר האוכל אל המקלחת. במקלחת היו גם שירותים בשביל פיפי. אתה זוכר איך בהפסקת צהריים לאחר האוכל היית ממהר אל החדר להמשיך בכתיבת סיפורים קצרים בהחבא. שם גם  ארחת  באחד הערבים בת משק אחת שגרה באותו בלוק. לא מי יודע מה אבל היה נחמד.

 

אתה זוכר טוב מאוד את הבקרים הראשונים בקיבוץ הותיק. כמעט כל מי שקם לעבודה בחקלאות היה חייב להתיצב באורווה, בה היו עשרות בהמות עבודה. האורווה היתה נחלתו הבלעדית של החבר קוֹנְפִיטִין. הוא היה מומחה ידוע ומפורסם בכל פלשתינה ובעבר הירדן בכל הנוגע לסוסים. ערבים מכל המרחב היו נזעקים להתיעץ אתו בעניין מצבו של כל סוס או סוסה שעמדו לרכוש. קונפיטין זה היה גם המטפל היחיד בסוס הרבעה ענק שהיה קשור באורווה מיוחדת לו. כשקונפיטין קטן הקומה היה מוביל את הסוס הענק והשחור הזה למקום כלשהו מחוץ לאורווה, היו כולם נוקטים בזריזות מרחק של ביטחון מהאירוע המפחיד. שם, באורוות תל יוסף, למדת לראשונה בחייך לרתום בהמה לעגלה. אתה זוכר את יום העבודה הראשון שלכם בתל יוסף. זה היה בפרדס האשכוליות שליד כפר העבודה גדעונה שלמרגלות הגלבוע.

כשהגעתם לשם בעגלה רתומה לסוס, כבר היו שם האורזות  והבחור, נגר התיבות, שהמתינו לאשכוליות שאתם תקטפו. טיפסתם על סולמות קטיף ומילאתם את התרמילים בזריזות בלי לקטום את שורש הגבעול.

העגלה הרתומה לסוס הייתה מובילה את התרמילים לסככת האריזה.  

שם מיינו הבוררות את הפרי הראוי למשלוח או לבְּרָרָה. מהם הגיע הפרי אל האורזות. הבחור היה פותח את תיבות פרי ההדר שהגיעו מקופלות והיה מניח אותן ליד האורזות. האורזות האלה עוד היו בחורות ממייסדי תל-יוסף. הן ארזו את האשכולית בנייר מיוחד, בזריזות כזאת שלא יכולת לעקוב  אחרי תנועתן. אחריהן היה אותו הבחור, נגר התיבות, סוגר את תיבות הפרי בעזרת חגורות עשויות מקנה של צמח כלשהו.

הוא היה משתמש בפטיש מיוחד שצידו האחד גרזן אופקי ובצידו האחר סתם פטיש. וכמובן במסמרים. תיבת פרי ההדר היתה עשויה משלוש מחיצות - קרשים שאותם חברו לוחות דקים. אתה זוכר שעל הארגזים היה אטיקט גדול שאומר שאלה הן אשכוליות Jaffa . שם בפרדס ביום ההוא פגשת את שתי בנות המשק הראשונות אותן פגשתן אז בתל-יוסף - תחייה ורותי. אתה עמדת על סולם ופתאום שמעת מהעץ השני שתי בחורות שרות יפה. אתה זוכר אותן אף על פי שזה לא כל כך חשוב מי יודע מה. אל תחייה יצא לך להתלוות ערב אחד כשהביאה המון אוכל לאחד – גדעון שמר. אז חגגו בעמק איזה יובל ובמעיין חרוד התקיימה הצגה. את ההצגה ביים צבי פרידלנד מהבימה אבל את כל העבודה השחורה של הבינוי עשה גדעון שמר. הצלחת אז לראות אותו עם תחייה. הוא היה רעב נורא ואמר לה שהוא עייף נורא וצריך לישון. אז היא אמרה לו שהיא תגיע אחר-כך. באמת מעניין למה דווקא את זה אתה זוכר פתאום. עם גדעון שמר היתה לך פגישה לא  נעימה כעבור שנתיים. לזה עוד תחזור.

בהצגה האמורה היה שחקן בן תל-יוסף שעבר לבית השיטה, אהרון שמי. זה היה החבר של הבת השניה, רותי חייט. אתה זוכר שכשישבתם אצל הבנות בצריף שלהן, הוא היה מגיע לשמור על הגחלת של הקשר עם רותי. דרך אגב, זה הוא שכתב את הספרון המקסים  "אנחנו אבן היסוד" על תל-יוסף ועל כל השירים שהוא למד בילדותו. האהרון שמי הזה היה גם כוריאוגרף, איש קולנוע, עיתונאי, שהשתתף בתוכניות הטלוויזיה המצחיקות של יאיר גרבוז. 

 

 

 

אחרי הפרדס סידרו אותך לעבוד בגן הירק. זאת היתה חלקה ענקית קרוב לכביש, בדרך אל משטרת "שטה", שם גידלו הרבה גזר. שם למדו אותך להגביה את התלוליות של הגזר. אחרי שלמדת לרתום את הסוסה הותיקה למְתָלֵם (מין מחרשה ידנית עם שתי ידיות גדולות) הראו לך איך מְתַלְמִים. הסוסה הולכת בתוך התלם ואתה אחריה עם המתלם, לוחץ את הסכין אל תחתית התלם, לא יותר מדי חזק. וככה איזה חצי קילומטר עד קצה החלקה. אתה זוכר ששאלת את החברה יונה און (גם היא מראשוני הקיבוץ), שישבה כל היום ותלשה את הגבעולים מהגזר, איך לחזור עם הסוסה לתלם הבא? היא השיבה בחיוך "את זה תשאיר לסוסה, היא יודעת יותר טוב מכולם".

 

אחרי שבועיים גן-ירק סידרו אותך לעבוד במספוא. מעבר לכביש היה שדה תלתן גדול. בקיץ היה אפשר לקצור את התלתן במקצרה פשוטה רתומה לסוס. אבל בחורף היה צריך לקצור את כל מנת המספוא היומית בעזרת חרמש. בחיים שלך לא ראית חרמש. נתנו לך אחד ואמרו לך איך לקצור. אחרי שעתיים של קציר תלתן ירוק נגמר לך כל הכח וכל הגב. אבל לא העבודה. עכשו היית אמור להעמיס את התלתן על עגלה. היו עורמים בעזרת קלשון   בוחטה של תלתן ירוק ורטוב, תוקעים את הקלשון בתוך הערמה ומניפים על העגלה. אתה זוכר את מוטל תמיר שהיה אז חבר מרכזי בקיבוץ. מתישהו הוא נהייה ראש עירית בית-שאן. הוא היה גם רקדן מעולה.

אחרי העבודה בענף המספוא, סידרו את כל החבר'ה שלכם להובלת חציר, גרעינים וקש. שם למדת  איך מסדרים 5 קומות של חציר על משאית. שם למדת להעמיס שקי גרעינים של 40 ק"ג  על משאית וכן חבילות קש. פעם חזרתם מהשדה עם ה"דודג' הֵיְבֶּר" עמוסה שקי גרעינים. אתה שכבת ברום ערימת השקים. בדרך למשק היה וואדי שאותו היה צריך לעבור באלכסון. האוטו התנדנד חזק מדי ואתה עפת ממנו על השדה. היה לך מזל שעפת מספיק רחוק מהגלגלים של האוטו ונשארת בחיים. קמת על הרגליים ומהרת למשק. כשהגעת אל האסם אמר לך הנהג אמנון השחור: לאן נעלמת אתה לא רוצה להגיד לי שנפלת מהאוטו?!  

 

 

משק תל יוסף, כמו אחרים בסביבה, עיבד הרבה שטחים רחוקים שנטשו במלחמת העצמאות.

כך היו לתל יוסף שטחים עי "הכָּאוּכַּב" (כוכב הרוחות) ושטחים בעמק ממערב, אחרי מסילת הברזל. אתה זוכר שפעם חזרתם משטחי הכאוכב עם שקי הגרעינים ועם מפעילי הקומביינים. ביניהם היה אחד "אלטרקה", גם הוא מראשוני תל יוסף. מול "גבעת קומי" מצפון הייתה מקשת אבטיחים גדולה של עין חרוד. אמנון השחור, שהיה בכלל שובב גדול, עצר ליד המקשה. החבר'ה ירדו לסחוב כמה אבטיחים. אתה זוכר איך שאלטרקה התחיל לצעוק ולנזוף בכולם בטענה שזה לא מוסרי וככה לא עושים. אבל אמנון השחור הודיע לו שהוא פה האחראי ולא אלטרקה חוץ מהעובדה שזה אבטיחים של עין חרוד המאוחד, שזאת מצווה לגנוב מהם. אגב אמנון השחור התייתם מאביו משה רוזנפלד שהיה שוטר אצל האנגלים ונרצח על ידי הכנופיות.

בעניין אסיף הגרעינים בתל-יוסף, אתה לא שוכח חוויה אחת. באחד הערבים חזרתם עם אוטו עמוס שקי חיטה מהשטחים  שע"י פסי הרכבת (המסילה הטורקית עפולה-קָדוּם). אחרי שהמשאית קירטעה בירידה בכביש ההרוס  מזרעין לעמק, המשכתם לכיוון תל יוסף. אתה היית שרוע, כרגיל בראש ערימת שקי הגרעינים מאחור. אתה זוכר איך שבקטע שבין גבע לסיבוב של תל יוסף הבטת בשמיים הבהירים זרועי הכוכבים. פתאום נתקפת במעין התרגשות פיוטית, או מה שזה לא יהיה. אתה זוכר שברגע ההוא אמרת לעצמך:"כאן וככה אתה רוצה לחיות", ואת הרגע הזה אתה מבקש לזכור כל ימיך.

כמה פעמים לאורך 82 שנותיך חווית הארה כזאת. אתה זוכר איך שבדירת המרתף ברחוב גורדון 79, כשהיית אולי בן 10, ישבת ליד מכשיר הרדיו מתוצרת "ג'נרל אלקטריק", שהיה לכם אז. אמך ואביך יצאו באותו ערב לראות סרט. אתה ואחיך נותרתם לבדכם. ישבת והרהרת עמוקות בשאלה אם ניתן לזכור את הרגע הזה תמיד. פשוט לא לשכוח איך ישבת ליד הרדיו ורצית לא לשכוח את הרגע לעולם.

מסתבר שהצלחת ואתה זוכר.

עכשו חזרה לתל יוסף.

חוויה מיוחדת במינה הייתה לך כשסדרו אותך לעבודה במטבח תל יוסף להיות "הבחור". צוות המטבח היה בדרך כלל נשים לא צעירות. במהלך היום צריך היה להרים משאות כבדים, ארגזי ירקות, סירי בישול מלאים וכיו"ב. בשביל זה היו מסדרים למטבח כל יום מישהו צעיר שיכול להרים משאות. למשרה הזאת קראו "הבחור". המבשלות היו מתענינות לדעת מי זה "הבחור" היום. אתה התחלת את יום העבודה בחמש בבוקר וסיימת בעשר בערב. זאת היתה קריעת תחת נוראית. המבשלות, שדברו ביניהן ביידיש, עשו עליך התחרות שתבוא להרים בשבילן משהו, כולן ביחד. בין השאר רחצת את הכלים של שלוש הארוחות של היום ועזרת לאופה (שהיה גם מנצח תזמורת כלי הנשיפה) להביא ולהחזיר למאפיה הרבה לחם. אתה זוכר שעבדת בחדר האוכל יחד עם רבקה ויינשטיין (אם הנח"ל) שהיתה כבר אז מבוגרת למדי אבל שניכרו בה תווי היופי של שנות צעירותה.   אתה זוכר שחזרת לחדרך מיום העבודה המפרך הזה ושיותר לא החזירו אותך למטבח, תודה לאל.

 

מתקופת תל יוסף זכורים לך הרבה פרטים, למשל שהיה שם אחד מוזר שכל הזמן היה מנפנף בידיו כאילו מגרש זבובים. שמו היה שמעיה. החבר'ה הליצנים כינו אותו "שמייקה בָּרְחָש". לא נעים אבל עובדה. בקבלת שבת אחת בחדר האוכל, במעמד חגיגי, נשמעה נגינת חליל נפלאה. זה היה פשוט מרתק צליל החליל הזה. אתה נפנית לראות מי המחלל. זה היה "שמייקה ברחש". אתה זוכר לטובה את האקונומית פועה, שהייתה מאכילה אתכם בכל טוב. גם את בעלה אברימלה ברוסטין, שהיה אחד מנהגי המשאיות שימדו אותך איך מסדרים יבול על משאית. אתה זוכר גם את בתם היפה עדנה, שכולם השתגעו אחריה, במיוחד הרן כוך, מהחבר'ה שלכם.

אתה זוכר את אחד מנהגי הקופראטיב, כתריאל. אתה זוכר גם ותיק אחד הופמן, שהיה אחראי על המחסן הכללי של המשק. בקנאות לא מתפשרת הוא לא הניח לאיש להכנס למחסן חוץ ממנו. בתוך המחסן של הופמן יכולת למצוא כל דבר שבעולם, החל משמן עור וכלה בקופסאות בולי ביף מעידן גדוד העבודה, כלי עבודה ושקיות של רעל עכברים. הופמן הזה היה מבלה את חייו בין המחסן לבין דחיפת העגלה של בתו היפהפיה, שהפכה לנכה כשמשאית עם ילדים התהפכה בירידות ההן לטבריה.

אל זיכרונות נוספים מתל יוסף אולי עוד תחזור.