בעל עור הדב

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח.  סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי.     קצת מאוחר, אבל עכשיו בא לך לעסוק בסיפורי האחים גרים. שמעת ברדיו את ענת דולב החכמה מראיינת מישהו שיוציא לאור ספר של עוד מישהו מחו"ל על סיפורי האחים גרים. הראיון נסב בעיקר על האכזריות הגרמנית עוד מתקופת הנִיבֶלוּנְגִים והצד המוזר והשחור של תוכנם של סיפורי האחים גרים. לך יש דווקא ניסיון לא קטן עם הסיפורים האלה, גם ידע אישי, גם קריאת הרבה חומר על האחים גרים ואפילו התנסות רלוונטית למהות הסיפורים האלה. איפה תתחיל?  לפני כמה שנים, כשעוד ראית, היית נוהג לצפות ולשמוע את הערוץ המוסיקלי "מֶצוֹ". זה ערוץ של מוסיקה קלאסית למתחילים, קטעים של כל המלחינים הידועים, שהראה קונצרטים תחת כיפת השמיים עם קהל של אלפים באיזשהו עמק בצרפת. אבל לא רק זה. גם עוד כל מיני דברים כמו: מקהלות כנסיה, תזמורות מפורסמות וכו'. ערב אחד אתה רואה ושומע  בערוץ הזה להנאתך. פתאום מופיעה על המסך תמונה כאילו מהצגה או משהו כזה. באמצע התמונה עומד איזה גמד מכוער לבוש אדום. הרמקול של הטלוויזיה משמיע שיר בגרמנית. מתוך מעמקי המוח בהפתעה, קופץ לך  איזה שד שהיה תקוע שם לפחות שבעים וחמש שנים. מה שהזמרת הזאת שרה היה שיר שבשכונה שלך, כשהיית אולי בן שבע או שמונה היו הילדים רצים ברחוב ושרים בקול רם וזה השיר:   עָמַד גַּמָּד בַּיַּעַר, לֹא נָע וְלֹא זָע וְהוּא לָבוּשׁ תִּלְבֹּשֶׁת אֲדַמְדַּמָּה מִי הָיָה הַגַּמָּד הַזֶּה הַלָּבוּשׁ כָּל-כָּךְ יָפֶה הָעוֹמֵד בַּיַּעַר לֹא נָע וְלֹא זָע?   המשכת לצפות בקטע הזה ששודר "במצו" ולפתע תפסת שזה מהסיפור של האחים גרים "עמי ותמי" או "הנזל וגרטל" בגרמנית.  על הספור הזה של האחים גרים נכתבו קילומטרים של ספרים והשמעות אופראיות. גם חיטוט ארוך באינטרנט לא מבהיר איך בדיוק הגיע השיר הזה אליך משנות ילדותך. לא בנמצא מידע על להקה כלשהי בפלסטינה שביצעה את האופרה הזאת פה בארץ בשנות השלושים. יש עדות שגננת "יקית" לימדה את זה בגן הילדים שלה. זה בהחלט נשמע סביר וזה הגיע עם כל התרבות הגדולה והחשובה שהיהדות הגרמנית הביאה איתה לפלסטינה בשנות השלושים. את ה"הנזל וגרטל" הלחין כידוע גרמני אחד ושמו אֶנְגֶלְבֶּרְט הוּמְפֶּרדינְק, שבין השאר היה חברו הקרוב של ריכרד וַגְנֶר (זכר הקומפוזיטור מבַיְרוֹת לקללה). על כל זה כן כתוב ברשת, אבל לא מה שקשור אליך בענייני תאטרון. ועכשיו לאחים גרים.  בילדותך אתה לא זוכר ששמת לב דווקא אליהם. האגדות שלהם התערבבו לך יחד עם הנס כריסטיאן אנדרסן, עם פינוקיו עם אנטול פרנס ועם אגדות יוון לילדים. בטח שגם פטר והזאב היה שם. ב-1970, עוד באמצע האוניברסיטה, חיפשת חומר להצגות לילדים. בשוק הזה של התנועה  הקיבוצית היה ביקוש גדול לכאלה מחזות. הראשון שחיברת היה "השמש והתרנגול", על פי אגדת עם קוריאנית, מחזה שנדפס אצל קוּבָּה דוֹרוֹן ממשמר העמק, ששקד להוציא לאור המון מחזות מהקיבוצים. ביוזמת יעקב'לה מורג מתל יוסף הגעת שוב, כאיש מבוגר, אל וילהלם ויעקב גרים בשביל לבדוק מה אפשר לעשות עם האגדות האלה. בשמחה רבה חיברת אז מחזה על פי "שלגיה ושבעת הגמדים". המחזה הוצג בבית ציזלינג בעין חרוד ע"י תלמידי י"ב. אתה זוכר שהמנהל המוזיקלי של ההצגה היה יוסי שריג (ז"ל) מבית השיטה. בית הספר המשותף בעין חרוד הציג אז גם את "השמש והתרנגול" בבימויו של יעקב'לה מורג. זאת היתה הצגה ענקית עם 130 ילדות וילדים, מה שעשה רושם אדיר בכל העמק. אתה זוכר שאת הלחנים לשירים חיברה המלחינה נירה חן מעין חרוד, שהייתה משותקת בכל גופה. גם פה היה יוסי שריג אחראי על המוסיקה, כי נירה חן לא יכלה לזוז. הנירה חן הזאת היא היא שהלחינה את ריקודי העם  "אתי מלבנון, אתי כלה תבואי" ו"דודי לי ואני לו, הרואה בשושנים".   וכאן שיר הפתיחה ל"השמש והתרנגול". מילים - אמנון בקר, לחן – נירה חן.   הַחַרְצִית שֶׁפָּז לָה בַּכּוֹתֶרֶת, אֶת לִבָּה סָגְרָה בְּאֵין רוֹאֶה. כִּי הַחֹשֶׁך לֹא הִבִּיט בְּעַלְעַלֶיהָ. טַל עָצוּב אוֹתָם הִרְטִיב כָּל כַּך.   (השמשות)   הַאָמְנָם מִלְבָבָם נִשְׁכַּחְתִּי? חַרְצִיוֹת זָהָב אוֹתִי רָאוּ. שִׂמְחָתָן בַּשֶׁמֶשׁ הַשׁוֹבֶבֶת שֶׁאוֹרָה – קַרְנַיִים שֶׁל זָהָב.   (כולם)   אֶת לִּבִּי עַד בֹּקֶר לֹא אֶפְתָּחָה. כִּי הַשֶׁמֶשׁ, לְבַדָה אֹהַב. הַחַרְצִית שֶׁפָּז לָה בַּכּוֹתֶרֶת, מֵתָה לְבַדָה בְּאֵין רוֹאֶה.   (השמשות)   הַאָמְנָם מִלְבָבָן נִּשְׁכַּחְתִּי? חַרְצִיוֹת זָהָב אוֹתִי רָאוּ. שִׂמְחָתָן בַּשֶׁמֶשׁ הַשׁוֹבֶבֶת שֶׁאוֹרָה - קַרְנַיִים שֶׁל זָהָב.     ובחזרה לאחים גרים. מכל הגרסאות של ההסברים ושל הפירושים על מהות האגדות שאספו, אתה סבור שהמקורות לאגדות היו דווקא סיפורי סבתא או אימא שמשכיבות לישון את הילדה או את הילד. וזה לא מדויק שיש פה רק אכזריות גרמנית או משהו כזה. אגדות זהות קיימות בכל התרבויות בעולם. בכל האגדות האלה בולטים הרצח, הגנבה, גילוי עריות ולעג וקלס בכמות מדהימה. למה? אתה חושב שזה לא בגלל הסבתא הנצחית אלא בגלל הנכד הנצחי. אם אתה מתחיל לספר לילד שפעם היו ילד וילדה שהאמא שלהם שלחה אותם לקטוף פרחים והם קטפו שתי חרציות יפות והביאו אותן לאמא וזה סוף הסיפור -  אז תלמד מהר מאד שאף ילד ואף ילדה לא מוכנים לשמוע כזה סיפור לפני השינה.   אבל אם תספר שהאימא החורגת שלחה את הילד והילדה לשדה והם פגשו שם שני פרחים שהתחפשו לגמדים ושמכשפה אחת רוכבת על מטאטא אמרה להם שאם יקטפו את הפרחים אז היא תאכל אותם – זאת התחלה מצוינת לסיפור השכבה.  אתה משוכנע שכל סיפורי הסבתא האלה הצמיחו את כל הבָּלָדוֹת למיניהן. אם לא נהרגים שם או נתלים או נשרפים או נטרפים זה לא עושה את העבודה.   ככה כתב אלתרמן על שלושה פרשים, שאחד היה טרף והשני מת בחרב והשלישי לא זכר בכלל את השם של הילדה, זה בתור שיר ערש. ככה עם "נומה עמק, עמק תפארת" – "מי כרע ומי זה שם נפל, בין בית אלפא ונהלל" ועוד מליון כאלה, כולל הבלדה לנבות שאתה, במחילה, חברת כמו שכתוב במסמך הזה, שאתה מכנה אותו "לפני שאתה שוכח". ביקשת מהמטפלת שלך, דינה לוין, לשוב ולקרוא באוזניך אחד מסיפורי "גרים", את " בעל עור הדוב". אתה שומר את הספר בתוך אוסף קטן של ספרי ילדותך. הספר יצא לאור בשנות השלושים של המאה שעברה. תרגם יוסף רביקוב בהוצאת א. זלקוביץ – תל-אביב. תענוג אמיתי לשמוע (אתה עיוור ולא יכול לקרוא) את העברית של תחילת המאה העשרים, בלי ה-"כאילו ובלי החבל"ז".   כשחזרת וקראת אותו ב-1972 הסיפור הזה היפנט אותך. לאחר כמה חודשי עבודה יצא תחת ידך מחזה אנטי מלחמתי עם שירים ועם סיפור מופלא של "האחים ווילהלם ויעקוב גרים".  את ההצגה לכנס "זיכריה" של חטיבת בני האיחוד ביים יעקוב מורג.  טקסט המחזה נמצא באתר שלך ברשת.  את המוזיקה חיבר יואב נטע מקיבוץ גלעד. את הכוראוגרפיה המדהימה עשתה יוכי שפרן מקיבוץ נצר סירני, את התפאורה יצר דודו רוט מאפיקים, בנו של לאו רוט  (שניהם ז"ל ). את ריכוז כל המשתתפים בפרויקט הגדול עשתה סימה טבקאי מקיבוץ עינת. את כל הלוגיסטיקה של בניית התפאורה וכו' עשה פלוני ירוחם כהן מאפיקים. "בעל עור הדוב" הוצג פעמיים, ע"י חטיבת הנוער של בני איחוד הקבוצות והקיבוצים. פעם אחת באמפי תאטרון צמח ופעם השנייה באולם "אוהל שם" בתל אביב.  אתה זוכר כמה מן המשתתפים הצעירים בביצוע המחזה,  ביניהם בלט אחד מזמרי המקהלה.  אחרי ההצגה שאלת אותו מה בדיוק הוא יעשה בחיים? והוא ענה: "מנסה להשתלב". זה היה עמוס ידלין מקיבוץ חצרים, אחד מהטייסים שהפציצו את הכור האטומי בעיראק וגם היה ראש אמ"ן עד לא מזמן. צריך לציין שאתה חיברת את המחזה לפני מלחמת יום כיפור. כשהוצג ב- 1974 אחרי המלחמה, קיבל הדבר תהודה נוספת, בעיקר הצד האנטי מלחמתי.   והרי אחד משירי המקהלה מ "בעל עור הדוב" :   שיר החיילים החוזרים מִן הַמִלְחָמָּה הַבַיְתָּה,  הַבַיְתָּה, אֶל אִמָּא. אֶל אַבָּא. אֶל הַחֵיק שֶל הָּאִשָּה. יָּצָּאנוּ עִם בֹקֶר, צָּהֳרַיִם לֹא חִלְקוּ כְבָּר, כִי הֶסְכֵם שָּלוֹם נֶחְתַם וְיוֹתֵר אֵין מִלְחָּמָּה. בַעַל עוֹר הַדֹּב, הַמַסְרִיחַ הַמְלֻכְלָּךְ. אִם לֹא תִתְרַחֵץ יִזְרְקוּ אוֹתְךָ לַפַח. מֵאָה חַיָּלִים לַפְלֻגָּה הַזֹאת גֻיַסְנוּ חָּזַרְנוּ חֲמִשָּה וְאָמְרוּ שֶזֶה הַרְבֵה. אָז שְנַיִם וְעוֹד שְנַיִם הִצְטָּרְפוּ אֶל כָּל הַיֶתֶר וְנִשְאַרְתִי לְבַדִּי לְזַמֵר אֶת הַפִזְמוֹן. בַעַל עוֹר הַדֹּב, לַרוּחוֹת וְלַשֵדִים. יֵש לְךָ פַרְצוּף שֶמַפְחִיד אֶת הַיְלָּדִים. הָּיְיתָּה זוֹ מִלְחָּמָּה אֲרֻכָּה כְמוֹ בֵית קְבָּרוֹת. שְלֹעשִרים וחמש שָּנִים זֶה לָּקַח לָּהּ לְהִתְבַגֵר. עָּשִינוּ לָּהּ יוֹם הֻלֶדֶת חַג שִמְחָּה לַחַיָּלִים. כוֹס לְחַיִים גַם שָּתִינוּ והביתה כבר חוֹזְרִים. בַעַל עוֹר הַדֹּב, הִסְתַלֵק מִפֹה עַכְשָּיו. אִם לֹא תִסְתַלֵק, תֵן לִי כֶסֶף וְזָּהָּב.   עכשיו סתם הפסקה ולא רק סתם. בימים אלה מתרחשת האינתיפדה השלישית, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עסקי מלחמה,  וחיילים יצטרכו לחזור הביתה עם כל הזוועות בראש. בזמן האחרון אתה לא עושה כלום חוץ מלהקליד זיכרונות לא נחמדים אז זמן טוב לשוב ולקרוא את " בעל עור הדוב" של האחים גרים. ביחס לזיכרונות אחרים הסיפור דלהלן ארוך. ואולם , הסיפור הזה היה השראה למחזמר מוזיקלי שאורכו שעתיים עבורך הייתה כל מילה שבסיפור בעלת ערך כחומר ביד היוצר ! לא בטוח שבני אחאב יסכים כעורך להעלות את כל הסיפור הארוך הזה בניגוד למקובל בסוג הזה של הפוסטים. טוב, אז שיעשה מה שהוא מוצא לנכון. לי היה איכפת לזכור את "בעל עור הדוב" גם כסתם סיפור מיתולוגי וגם כהשראה לאחת מיצירותיי הנחשבות ביותר.

דרג את התוכן:

0