שתי דקות אדג'יו

עכשיו בחזרה גם לבימת הקיבוץ וגם להצגה האחרונה שביימת.

ב-1976 היית המנהל האמנותי והארגוני של סדנת הצפון של בימת הקיבוץ.

בין השאר קיימת חוג לכתיבת מחזות. אחד המשתתפים היה בנימין הלוי מקיבוץ בית זרע. המשתתפים בחוג התבקשו להכין חומר לכתיבת מחזה, סִינוֹפְּסִיס, טיוטה וכול'. לאחת מהפגישות הביא בנימין הלוי (בֶנְקֶה הלוי) טיוטה קצרה למחזה בשם "שתי דקות אדג'יו". בקצרה היה זה מחזה על אכזבת  ותיקים מהקיבוץ וחוסר רצון להתפשר עם המציאות המתחדשת.

להלן קטע מדבריו המקוריים של בנימין הלוי על החומר שהביא:

"מחזה-עבודה – בדומה לנייר עבודה וכד' – משמעו חומר עבודה לשחקנים ובמאי, ואולי בשיתוף עם המחבר. נתונים כאן העלילה ועיקר הרעיונות. כל צוות מציג יוכל לשנות או להוסיף או לגרוע, לפי הבנתו וניסיון חייו הקיבוצי. זהו מחזה מחיי קיבוץ ממשי, חי.

תמונה ג' היא מעין שלד בלבד: כמו, למשל, קאדנצה לכינור:

כל שחקן וכל במאי ימלאו את התמונה על יסוד "התוים" המעטים שנתתי."

אתה, כמנחה החוג, הצעת לו לשנות את סוף המחזה, כך שהסיפור יהיה "פתור" ולא יישאר כסימן שאלה מעורר מחלוקת. בנימין הלוי לא הסכים לשנות, השאיר בידיך את הטיוטה הקצרה ולא חזר לעסוק בה.

לאחר 10 שנים, ואחרי מותו של בנימין הלוי, חזרת אל "שתי דקות אדג'יו". 

כך, גם למען זכרו של בנקה הלוי וגם עקב עיסוקך בכתיבת מחזות על חיי קיבוץ.

המחזה שאתה חברת שונה בתכלית ממחזה העבודה שבנימין הלוי הביא בזמנו.

מבנה המחזה שונה. דמויות המחזה אחרות וסופו הוא על פי מה שהצעת לבנימין הלוי בזמנו.

המחזה הוצג כשלוש פעמים:

פעם אחת בפסטיבל להקות קיבוציות בעין החורש.

פעם שניה בקיבוץ יזרעאל (שלוש הצגות) ובשלישית בקיבוץ בית זרע.

כל ההפקה נעשתה בקיבוץ יזרעאל.

אתה זוכר שלקראת הצגת המחזה בקשת להפגש עם אלמנתו של בנקה הלוי.

היא הייתה אשה קשה ודעתנית ובכלל לא הסכימה שיוצג משהו תחת שמו של בעלה ז"ל, אם זה חורג ממה שהוא כתב. לאמיתו של דבר הוא בכלל לא כתב שום מחזה אלא רק ראשי פרקים קצרצרים והוא שנתן את השם "שתי דקות אדג'יו" וגם את המצב המכין לפלונטר של תוכן הסיפור.

בכל אופן, אתה התעקשת לציין כי את המחזה חיברת אתה עפ"י בנימין הלוי.

טקסט המחזה גם הוא מופיע באתר שלך באינטרנט.

 

עכשו קצת להתאוורר מכל הנ"ל ולחזור אל אחד מהשירים שהכנת להצגה של להקה צבאית (זאת שלא יצא ממנה שום דבר). אתה שקדת לאסוף כמה שיותר שירי חיילים מכל הזמנים ותרגמת וגם שיפצת לצורך ההצגה בעברית.

השיר הבא הוא במקורו שיר של הצבא הבריטי הידוע ומפורסם בשם “bless them all”.

קְחוּ הַכָּל

אוֹמְרִים, יֵשׁ מַטּוֹס הַמַּמְרִיא מִפָאִיד, אֵין בּוֹ יוֹתֵר מָקוֹם,

יוֹשְׁבִים בּוֹ מָאתַיִים עֶשְׂרִים חָיָלִים. אַחֲרֵי הַמָּאתַיִּים יוֹם.

עִם מָאתַיִים עֶשְׂרִים חָיָלִים הּוא יַחֲזוֹר, תִּירַס בְּלוּף שַׁם לִזְלוֹל,

מַעֲרָב לַסּוּאֶץ פֹּה, בָּחוֹל תִּתְרָחֵץ פֹּה, מָהֵר קְחוּ מִמֶּנִּי הַכָּל!

 

קְחוּ בְּזוֹל, אֶת הַכָּל,

הָאָרוֹךְ, הַקָּצָר, הֶעָגוֹל,

קְחוּ תַּ'רָסַ"פִּים וְאֶת הַמֵ"פֵּ,

קְחוּ תַּ'זְבוּבִים וְנָשִׁיר כִּיפָאק הֵיי!

 

כִּי אֲנַחְנוֹ עוֹזְבִים אֶת הַכָּל,

הַשִּׁלְשּׁוּל הָאָבָק וְהָחוֹל

מַעֲרָב לַסּוּאֵץ פֹּה,

בָּחוֹל תִּתְרַחֵץ פֹּה,

מָהֵר קְחוּ מִמֶּנִּי הַכָּל!

 

אוֹמְרִים יֵשׁ מַטּוֹס מִשְׂדֵה רָאס סוּדָאר, אֵין בּוֹ יוֹתֵר מָקוֹם

יוֹשְׁבִים בּוֹ 220 חָיָלִים, אַחֲרֵי ה-200 יוֹם

עִם 220 חָיָלִים הוא יַחֲזוֹר, תִּירַס בְּלוּף שַׁם לִזְלוֹל

מַעֲרָב לַסּוּאֶץ פֹּה, בָּחוֹל תִּתְרָחֵץ פֹּה

אַז קְחוּ מִמֶּנִּי הַכָּל.

קְחוּ בְּזוֹל … 

אֶת הַכָּל..

 

אוֹמְרִים יֵשׁ מַטּוֹס הַמַּמְרִיא מִרְפִידִים,  

אֵין בּוֹ יוֹתֵר מָקוֹם

יוֹשְׁבִים בּוֹ 220 חָיָלִים

אַחֲרֵי ה-200 יוֹם

עִם 220 חָיָלִים הוּא יַחֲזוֹר

תִּירַס בְּלוּף שַׁם יִזְלוֹל

מַעֲרָב לַסּוּאֶץ פֹּה בָּחוֹל תִּתְרָחֵץ פֹּה

אַז קְחוּ מִמֶּנִּי הַכָּל. 

 

קְחוּ בְּזוֹל..

אֶת הַכָּל... 

 

 

אמרת שזה מתחיל להיות קצת מבולבל אז לרגע אחד חזור בבקשה ל"לפני שאתה שוכח" לפרק "הג'ורע והצ'ולענט" שם העלה בנך צילום של הוריך ושלך.

אז עכשיו הגיע זמן להסבר על הצילום. בשנת 1934 (אתה כנראה בן שנתיים), לפני 81 שנים, מתישהו בשבת אחרי הצהריים (כמקובל), יצאו שרה ויוסף בקר ממעונם ברחוב זמנהוף פינת רחוב שטנד בת"א וצעדו בחגיגיות אל ה"צלמניה" שיש ברחוב אלנבי.

היה אז מנהג לעשות צילום משפחתי לעיתים קרובות.

הם הגיעו אל אחת מהצלמניות, אולי של סוסקין או של "פוטו ארדה". שאביך ואמך ואתה בידיהם נכנסתם אל פנים מוסד הצילום ניצב מולכם לוח גדול מדיקט ועליו ציור גדול. באמצע הלוח היה מן חלון אליפטי.

אמא שלך ואבא שלך ואתה ביניהם הוצבתם בחלון מול מכונת הצילום כשהציור מסביב לכם. מזה היה יוצא צילום משפחתי, בתוך מה שמצוייר על לוח הדיקט, נוף פסטוראלי ומלא תקוה ואמונה בעתיד.

מצד ימין של הציור, למטה, יש שמש זוהרת עם המון קרניים, שמעליה יש שמיים. באמצע למטה יש דקלים קטנים ורחוקים, כמו נאות מדבר.

מצד שמאל יש פועל עיברי זורע ורואים את הזרעים מתפזרים בכל מקום.

מאחורי המשפחה המצטלמת, יש רקע לבן, שבמרכזו צללית של אריה דוהר ומסתכל לאחור.

בשני צידי הנוף, כתוב: "לשנה טובה". בצד שמאל למטה מתחת לזורע החלומי כתוב: "תל-אביב" וגם ה' תרצ"ד". זהו. כל הנ"ל בגודל גלויות דואר, שזה משהו כמו עשרה על חמישה עשר סנטימטר, בשחור לבן. 

לא התאפקת ולפני 13 שנים ציירת את הגלויה הזאת בגודל של מטר על מטר וחצי. תוך כדי כך גם בכית וגם זימזמת שאף אחד לא ישמע, את השיר הידוע:

 

בגנינו הילולה,

הילולה וטרהלה-לה

מה יש? לא יודעים?

החמו-הו-ר כבר בן שבעים.

וסיימת כרגיל ב"קלנועיות חמורית" , כשידוע לכל שהחמור זה אתה, בכבודך ובעצמך.