מחיאות כפיים

 

לפני כמה עמודים  הזכרת את השיר "מחא מחא כפיים". יפה.

אולי אתה מוכן להזכר במתי שמחאו לך כפיים בשנים האחרונות?

אתה לא מתכוון להשוויץ בפני עצמך על כל ההצגות שביימת ומספד הרווקים שדיקלמת ושיחקת בחתונות ההן.

אז מחאו כפיים גם לך וגם לשחקנים וגם לזמרות ולכל מיני.

ואולם יש שתי פעמים בהן אתה נזכר פתאום, עם קצת פיקנטריה מצחיקה או עצובה.

 

לפני איזה עשר שנים דפקה אצלך בדלת החברה דורית פינק.

היא התיישבה ואמרה: "יש איזה ערב תרבות עצמית  בקיבוץ שאמור להיות מנוגן ומשוחק על ידי חברי המשק. אני רוצה שאתה ואני נופיע שם באיזה שיר שצריך להצחיק". המחשבות במוח שלך התרוצצו במאתיים ק"מ לשעה.

איך יכול להיות שהגברת הזאת פונה אליך בעניין של הצגה, תרבות וכיו"ב ?

הרי היא הייתה במקום טוב באמצע בין אלה שהרסו לך ושתו לך ואכלו לך וחירבנו לך את חג החמישים של הקיבוץ לפני הרבה זמן?

שתקת כמו אבן בלי להגיד מילה. אמרת לדורית שאתה כבר לא מציג ולא שר ולא בטיח. היא התעקשה שוב פעם ושוב פעם ופתאום נדמה לך אז שמה שבעצם היא מתכוונת לעשות זה להתפייס אתך בהקשר של החרבון ההוא.

אז אמרת "טוב. מה זה הולך להיות?" היה לה תרגום של השיר "Baby it's cold outside". אתה כבר לא זוכר על מה זה בדיוק היה אבל לא חשוב.  מה שאתה כן זוכר זה שאמרת לה שאתה מתקשה ללמוד על פה והתרופה היחידה למחלה הזאת היא הרבה הרבה חזרות ולא יועיל. היא הסכימה ואתם נפגשתם אולי עשר פעמים לשיר את זה ותוך כדי ששיננתם, תרגלתם פרצופים ופנטומימה .

לערב המופע התאסף כל הקיבוץ ובחדר האוכל  היה מפוצץ מצופות וצופים.

כשאתם עליתם לבמה היו כמה אנשים שהשמיעו קולות אכזבה כי גם אתה וגם דורית כבר לא הייתם כל כך צעירים. בעצם היו הרבה אנשים שלא הבינו מה אתה עושה על הבמה. זה דור שלא ידע את יוסף.  

שרתם ובסוף השיר אמרת לדורית על המקום שאתה תשב על כיסא שהיה שם ושהיא תתיישב, או יותר נכון תישכב לך על הברכיים ותיכף אחרי זה תרדו מהבמה. היא הופתעה אבל עשתה מה שבקשת. כשזה הגיע לסוף השיר היא שכבה על ברכיך, הבטת לשמיים, התכופפת וכמעט נשקת על פיה.

אחר כך הבטת שוב לשמיים והתכופפת וכמעט לנשק את כפות רגליה ובסוף הבטת שוב לשמיים, התכופפת וניסית לנשק את מה שיש לדורית באמצע של הגוף.

זה גרם לפרץ צחוק אדיר של כל הצופים, צחוק שאתה לא זוכר ששמעת אי פעם באירועים דומים. שבוע שלם אחרי זה לא הפסיקו אנשים להגיד לך כמה שהם צחקו עד כאב בטן.

 

ועוד פעם מחיאות כפיים.

לפני איזה שלוש או ארבע שנים התקיימה במועדון הקיבוץ הופעה של צוות מצומצם מתוך ההצגה "ויסעו ויחנו" של רינה ירושלמי.

היו שם שלושה בחורים ובחורה אחת. היא הייתה לא פחות ולא יותר מאשר אייר וולפה ז"ל, בת משק לשעבר, בתו של וופה (דן וולפה ז"ל). הם הגישו כמה קטעים מההצגה המפורסמת ההיא. אתה זוכר שהבחורים הציגו בדרכם טקסט מתוך החומש על כל מיני מצוות עשה ואל תעשה. אייר לעומתם דקלמה את דבריה של בת יפתח הגלעדי לפני מותה. כולם, אבל בייחוד אייר, היו ממש מהפנטים. בסיום ההופעה (עם לא הרבה קהל) היו קצת מחיאות כפיים, לא יותר מדי.

אחר כך התבקשה איזו מין ברכה מהקיבוץ ומישהי (אתה לא זוכר מי) אמרה משהו של תודה רבה וזהו. אחר כך שאלו עם יש לעוד מישהו מה להגיד ולא כל כך היה אבל אף אחד עוד לא זז לצאת. אז קמה אייר ובלי כל בושה נזפה בקהל והתריעה "זה כל מה שיש לכם להגיד? אמן! אתה לא אומר משהו?!" אתה שתקת כהרגלך מאז חג החמישים ועוד לא אמרת כלום. אבל אייר תפסה לך את העיניים ולא הורידה אותן ממך עד שלא קמת לשאת איזה נאום.

אתה זוכר שבין השאר אמרת שסוף סוף מצליח התאטרון העברי לעשות עם התנ"ך משהו ברמה של שייקספיר. כמו שהיה צריך אבל אף פעם לא הצליחו. וגם סיימת במילים אלה: "היה נהדר ואייר, וואלה, שָׂרָה בֶרְנַאר."

הדברים נקלטו כמחמאה גדולה (על פי הפרצוף של השחקנים) ואז פרצו פתאום מחיאות כפיים סוערות מכל הקהל. ככה היו צריכים למחוא כף בסוף ההופעה אבל משום מה עשו את זה אחרי שאתה התחצפת להופיע.

 

דרך אגב יצא לך לפגוש ברינה ירושלמי בתקופה של הלימודים באוניברסיטה. ערב אחד הוזמנתם להצגת בכורה של מה שנקרא אז תאטרון צה"ל. התברר שהציגו את המחזה "הכלל והיוצא מהכלל" של לא פחות ולא יותר ברטולד ברכט. זאת הייתה הצגה ממש משובחת וחדשנית, אתה לא הבנת אז וגם לא היום מה לקהל הממוצע של צה"ל ולמחזה חברתי-פילוסופי כזה,  בסוף המופע נגשה אליך הבמאית רינה ירושלמי ושאלה אותך אם אתה במקרה לא יהושוע סובול ? אמרת שלא והיא קצת התאכזבה ופנתה לחפש אותו במקום אחר.

טוב. כל זה הזכיר לך שכמה שנים קודם לכן בקשה ממך אייר לעזור לה להתקבל לבית ספר למשחק של הקיבוצים. מנהל הבית ספר אז היה אסף אור, ידידך מסדנת הצפון של בימת הקיבוץ. ספרת לו בטלפון כמה שהילדה הזאת מוכשרת והיא התקבלה. מה שיצא ממנה אחרי כמה שנים היה שחקנית מחוננת שהתפרסמה בעיקר בהצגות של רינה ירושלמי וגם באירועים אחרים (טלויזיה, הופעות יחיד וכו'). לפני כמה שבועות נפטרה אייר וולפה מסרטן. כמו שמגיע לכל בן או בת משק לשעבר, היא נקברה בבית העלמין של קיבוץ יזרעאל בהלוויה המונית . תהי נשמתה צרורה בצרור החיים. אמן ואמן.       

 

פה יש משהו משפחתי.  בתך נטע ואייר ז"ל גדלו בקיבוץ באותה הכיתה. אחרי שכולם עזבו את הקיבוץ, ממשיכים כל ילדי הכיתה להתייחס אחד לשני כאילו שהם אחיות ואחים. מרגע שאייר חלתה החלה נטע בתך לטפל בה ולקראת הסוף ממש עברה לגור אצלה.  זה לא הכל בעניין ביתי שטיפלה באייר במסירות אין קץ.