לאחיך הפרופסור הייתה פעם חותנת (אימא של האקסית שלו).
היא הייתה פולניה גזעית שחיה בזמנו בעיר חלם. (העיר ממנה באו חכמי חלם).
כשניפטר בעלה התחיל מסע ההלוויה (או האזכרה?!) בביתם ברחוב זבוטינסקי פינת סוקולוב בתל-אביב. אביך ואתה הייתם בין הנוכחים.
לאחר כרבע שעה מתחילת הטקס שליד הבית הגיחו מן המעלית אשתו של הנפטר ושניים מבניו, כולם חלמאים למהדרין.
בידה של החותנת של אחיך הייתה כוס מלאה מים, אבא שלך הבחין בזה ואמר:
"תביט תביט טוב מה הם עושים" (אבא שלך גם הוא פולני).
השלושה התחילו להקיף את כל חצר הבית עם כוס המים כשסיימו שפכה האישה את המים ואת הכוס זרקה לפח.
כשהתחלנו לנסוע לבית העלמין הסביר אבא מה זה היה צריך להיות.
הפולנים זה עם מלא וממולא אמונות תפלות, גם הגויים וגם היהודים.
כשמישהו נפטר אז הנשמה שלו לא מסכימה לצאת מהבית. אם רוצים להיפטר ממנה לנצח אז לוקחים כוס מים ומקיפים את הבית סביב סביב.
רק אז יוצאת הנשמה ועולה לשמים וכך מובטח שיותר היא לא תפריע.
סיפור האמונות התפלות ליווה בנאמנות את ילדותך ואת נעוריך כשהילדים בשכונה מצאו פרסת סוס משומשת וזרוקה, היו מתאספים כולם, עוצמים עיניים, אחד הילדים היה מחזיק בפרסה, יורק עליה שלוש פעמים ובעיניים עצומות היה משליך אותה רחוק רחוק כדי שלא ימצאו אותה יותר.
אתה זוכר את הסיפור עם האוטו מתים שאסור היה לעבור לפניו כי יש סכנה שידרוך עליך.
סיפור הלחם.
כמעט כל תל אביב הקטנה והבינונית הייתה בנויה כך שבחזית כל בית יש גדר בנויה לא גבוהה במיוחד. כשהיו הולכים ברחוב על המדרכה, קרוב לגדר, היו רואים כמעט על כל גדר כזאת של בית, פרוסות לחם יבשות מפוזרות.
כששאלו את המבוגרים מזה? הם היו משיבים שזה בשביל מי שאין לו אפילו לחם.
בכלל אסור לזרוק לפח שאריות של לחם, צריך לשים בחוץ בשביל רעבים.
מי שלא עושה את זה יבוא עליו אסון.
היו עוד כל מיני אמונות תפלות:
לא לעבור איפה שחתול שחור ולהיזהר מאשה שסוחבת שני דליים עם מים, וכאלה. במשפחה שלך לא היו זורקים החוצה שום לחם, גם מפני שאף פעם לא נשאר ולפעמים בכלל לא היה לחם וגם מפני שאימא שלך הייתה צריכה את הלחם היבש בשביל לעשות את הקציצות כמו שצריך.
היא הייתה עושה אותם ככה:
קודם מחברת את המכונת בשר (המטחנה הידנית המיתולוגית ההיא) ומצמידה אותה חזק חזק אל דופן השולחן. אחר כך שמה בקערה נתח בשר טרי (אז לא היה בפלשתינה שום בשר קפוא), יחד עם זה ביצה אחת או שתיים והרבה שאריות של לחם ישן טבול במים. מקצת לחם ישן מאוד היא הייתה עושה פירורי לחם, זה בעזרת קרש מטבח וקַצַ'לְקֶע (בעברית מערוך) את כל החומרים הנ"ל פלוס בצל וקצת פטרוזיליה הייתה מעבירה דרך מטחנת הבשר, מוסיפה קצת מלח ופלפל, עושה מזה קציצות לא גדולות ומטגנת בשמן לא עמוק. את הטעם של הקציצות של אימא אתה לא מוצא בשום מקום שבעולם ולא יואיל כלום. וזאת הסיבה שאתם לא פיזרתם לחם יבש על הגדר.
כזכור היתה לך סבתא מפולניה. אם שכחו בנוכחותה לשים בחוץ לחם לרעבים היא הייתה רצה לחנות המכולת, מקבלת שם איזה לחם מאתמול ושמה על הגדר כמו שצריך מפני שכאמור אסור באיסור חמור לזרוק לחם, זה כנראה עוד מהתקופה בה חיינו במערות.
בליל שבת אתה מקשיב כדרכך ברשת ב' בין 11:00 ל-12:00 בלילה לכל מי שיצחק לבני מדבר אתו. הפעם זה היה אהרון אפלפלד, אחד האנשים בארץ שהכי מעניין לשמוע מה הם אומרים על החיים בארץ ועל החיים בהרי הקרפטים. אתה דווקא קראת לפני שנתיים את "המסע לארץ הגומא". בין השאר שאל יצחק לבני את אפלפלד מה בדיוק ההבדל בין זכרון להיזכרות.
הסופר אמר: זכרון זה משהו מקובע וגם בכלל לא עסקה של הספרות. לעומת זה, ההיזכרות היא דבר גמיש, משתנה משנה לשנה ובזה כן עוסקת הספרות. אתה משתמש באוסף הזכרונות הזה כמה וכמה פעמים בשני הבטויים. אבל אם איציק לבני היה שואל (להבדיל) אותך את אותה השאלה, היית טוען כי לדעתך גם היזכרות וגם זכרון עוסקים באותו הדבר. ההיזכרות מעלה את הזכרונות ובכלל שום דבר לא מקובע.
בכל יום, שנה או יובל שנים עשויים הדברים להראות אחרת, שונים, מזוקקים ולפעמים חצי שכוחים.
יותר חמור מזה: ההיזכרות מעלה זיכרון. זיכרון מתגלה רק תוך כדי היזכרות. שניהם תאומים סיאמים ואין אחד בלי השני. זה שכל ההווה סביבנו משתנה כל הזמן זה אולי מפני שהמפץ הגדול לא מפסיק להמשיך ולהתמפץ.
כשיש ספק בהיזכרות או בזיכרון שלך, זה האיתות הראשון לאלצהיימר.
בא לך לצאת רגע החוצה, לתפוס אויר צח ולהיזכר בשירים שנהגת לשיר כשהיית שובב בין שובבים:
קוּמוּ קוּמוּ יְלָדִים
הַזְּקֵנָה שלי חולה
הִיא נָפלה מאוֹטוֹבּוּס
וְשָׁבְרָה לָהּ אֶה ה..
קוּמוּ קוּמוּ...
עוד טיפה של פיפי
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּבַת הַמַּלְכָּה
שֶׁהִרְטִיבָה אֶת הַמִּטָּה כֻּלָּהּ
אָז קָם הַמֶּלֶךְ וַיִּשָּׂא נְאוּם
שֶׁעוֹד טִפָּה שֶׁל פִּיפִּי לֹא תַּזִּיק לֹא כְּלוּם
שֶׁעוֹד טִפָּה וְעוֹד טִפָּה
וְעוֹד טִפָּה שֶׁל פִּיפִּי
וְעוֹד טִפָּה שֶׁל פִּיפִּי
לֹא תַּזִּיק לֹא כְּלוּם!מעשה שהיה בבת המלכה
שהרטיבה את המיטה כולה
אז קם המלך ויישא נאום
שעוד טיפה של פיפי לא תזיק לו כלום
שעוד טיפה ועוד טיפה
ועוד טיפה של פיפי
ועוד טיפה של פיפי
לא תזיק לו כלום!
זלמן יש לו מכנסיים
זלמן יש לו מכנסיים
מגיעות עד הברכיים
אם יפלו המכנסיים
אז יראו לו את ה......
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה