בהתחלת מסמך הזיכרונות - "לפני שאתה שוכח", הזכרת איזה עניין עם צ'ולענט, אבל אתה לא זוכר אם הדגשת מספיק את העובדה שאתה עצמך, במחילה, חובב גדול ושפוט לגמרי על המאכל הזה, כמובן יחד עם גפליטע-פיש, רגל קרושה ודג מלוח קצוץ ואם אפשר שמאלץ מיט גְּרִיבֶּענֵעס (כך מכנים הפולנים שלנו את גילדי השומן הטעימים ההם). ושלא לשכוח כמובן את המרק עוף עם צחצוחי שומן וקרעפלעך.
אז הנה עוד משהו עליך ועל חמין:
תאווה לעיניים. סכנה למעיים קלנועיות חמורית (396)
יום שני בשבוע, שהוא היום הכי מגעיל בחיים כי טעם השבת שחלפה כבר פג ויש עוד חמישה ימים עד לשבת הבאה.
ומה היה בצהריים דווקא ביום שני?! חמין!
אתה לא ראית מה זה בדיוק והיית בטוח שזה יהיה עוד משהו שנתנו לו להיצלות יותר מדי זמן וזהו. אבל זה לא.
וזה גם לא היה חמין שכל מיני מבשלות או מבשלים זורקים לסיר – ירקות, אפונה וקולרבי ופירות יבשים, חומוס ושיירי עוף מהשבוע שעבר ולעיסת קְוֶואץ' הזאת הם קוראים חמין.
ביום שני המדובר זה היה אמנם סוג של חמין אבל כזה שאפשר סוף סוף לקרוא לו צ'ולענט. צ'ולענט אמיתי.
כל המרכיבים המקודשים הושרו והתבשלו איפה וכמה שצריך. אמנם הקישקע היה ממעיים סינטטיים והסבתא שלך הייתה מעירה על כך, שהקישקע הזה זה לא מה שפעם היו קונים אצל הקצב ומנקים וממלאים ותופרים.
אבל הטעם בהחלט מקצועי. השעועית נימוחה בפה, הבשר היה רך עם הרבה שומן (כמו שצריך), תפוחי האדמה היו בומבה והבטן כאבה לא נורמאלי.
מלוא הערצתך למי שהכין כזה צ'ולענט חום ורך וחם.
אחרי כזה צ'ולענט, אם ימשיכו לעשות ככה, מותר לקוות שכולנו עוד נראה ימים טובים יותר. גם עם הרגשת בית אמיתית וגם מה שמקדש את השבת לעילא ולעילא ולא רק את היום השני ההוא.
קלנועיות חמורית
מיט אלע גוטע זאכען
===
קודם דיברת על צפרדעים. וירטואליות אבל צפרדעים צפרדעים.
פתאום אתה נזכר מחדש במבחר השירים והדקלומים שאבא שלך היה מבצע ברוב להט כשהייתם קטנים בשביל להשכיב אתכם לישון.
לך נתקע אז בראש איזה סיפור על דודה לאה שמתחפשת לצפרדע.
אבא שלך היה נוהג לשנות או להתאים את המילים למצב הרוח שלו וכך גם אתה שיננת את החומרים ההם. הרבה יותר מאוחר.
בשנים האחרונות התברר לך שדקלום אחד היה משל לאה גולדברג.
השד יודע איך אבא שלך הגיע דווקא אליה ב-1938.
הצפרדע - מילים: לאה גולדברג
לפני 45 שנים יצאת בדלת הכניסה של דירתך במעבר החוצה.
על סף הכניסה ישבה בתך יעל בת השנתיים והתאמצה בכל כוחה לנעול את המגפיים הקטנים מגומי. מגף אחד הצליח לה ואת השני היא אמרה "אי אפשר לנעול את המגף הזה, אבא, יש בפנים קְפַרְדֵעֲ".
אתה הצצת לתוך המגף וראית שם אילנית גדולה והתפוצצת מצחוק.
אבל הילדה שלך לא הבינה מה פה כל כך מצחיק.
בכלל אתה משמר בקנאות את אוסף המילים הראשונות של ילדיך.
כידוע, כשילדים קטנים מתחילים להגות מילים, הם נוהגים להמציא כל מיני מילים וביטויים שמהווים את השפה של עצמם.
לאחר זמן מה, כשהם מתחילים לומר הכל בעברית תקנית, הם שוכחים לגמרי את המילים הנחמדות ההן.
אבל אתה, כאמור, לא שוכח כלום ועד היום אתה משתמש בשפת התינוקות ההיא כשאתה מדבר עם צאצאיך בני החמישים פלוס מינוס.
אז הילדה יעל ההיא אמרה "קפרדע".
לבתך הבוגרת, נטע, היה אוצר מילים גדול מן הסוג זה. במקום "גלידה" היא היתה אומרת "גִיגָל". פעם, באחד מהפיקניקים על הכרמל, עשית מחתיכת ענף פסל בעזרת אולר. עד היום ניצב הפסל בסלון ולו קוראים כולם "גילגוּל" מפני שככה כינתה אותו אז נטע בתך.
בנך, אבנר ז"ל, היה אומר "אני רוצה שמדויץ". נטע, הבכורה, נהגה לכנות טרקטור "טרטור". אחאב היה מכנה כפתור "גָגוֹךְ" ולך מגיעה נזיפה חמורה מאד מאד על שלא התיישבת יום אחד להנציח את כל הלקסיקון הזה לנצח נצחים.
אולי בעזרת השם עוד תעשה את זה.
דרך אגב, הצאצאים האלה בכלל לא אוהבים שאתה משמיע בקול רם את הביטויים המוזרים. למה?
השד יודע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה